אחרי ערפאת, נסיגה

ביממות, ואולי אפילו בשעות הקרובות, יבוא קץ לשלטון ערפאת בשטחים. האיש שהנהיג שלושה עשורים רצופים את תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית, לא היה מסוגל להשיל מעליו את מדי המהפכן ואת הרגלי הטרוריסט ולתפקד כראש ממשלתה של המדינה הפלסטינית בדרך. ככל שזקנתו נתנה בו את אותותיה, כך החמיר ניתוקו מהמציאות. הלילה, בודד, חסר בית, מסתתר בהריסות, מוקף צבא ישראלי ונטוש לגורלו – גורל שלא מעניין איש בעולם הערבי – ערפאת הוא היסטוריה.
לפני תשע שנים ושבוע, ב-13 בספטמבר 1993, על מדשאה מוריקה של הבית הלבן, נחתם הסכם העקרונות וההכרה ההדדית בין 'הארגון לשחרור פלסטין' לבין מדינת ישראל. רבין וערפאת חתמו עליו; אחר היסוס מה, גם לחצו ידיים. נדמה היה, שביחסים בין שני העמים הנידונים לחלוק ביניהם את אותו חבל ארץ דל וחסר משאבים בין חוף הים התיכון לנהר הירדן, נסגר פרק העימות ונפתח פרק השיתוף. בסקרי דעת הקהל תמכו ב'הסכם אוסלו' שני שליש מהישראלים ומהפלסטינים.
שחר השלום הפציע. אבל לא. כבר למחרת יום החתימה, בסימן מבשר רעות, מחבל מתאבד של החמאס פוצץ את עצמו בתחנת משטרה ישראלית. כשנה לאחר מכן, ב-1 ביולי 1994, ערפאת בא לעזה משהותו הממושכת בטוניס. עיני העולם עקבו אחרי מסע המרצדסים שלו מגבול מצרים; שירותי הביטחון הישראלים גילו, לתדהמתם, שהיו"ר מנסה להבריח במכוניתו אנשים וכלי נשק שכניסתם לישראל לא אושרה. גם זה היה אות מבשר רעות.
"הסכמי קמפ דייויד", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, "הפכו את ערפאת לאחראי למעשה לחיסול הטרור האנטי ישראלי שמקורו בשטחים שנמסרו לשליטתו". בכך הוא נכשל, כפי שנכשל בבנייתה של חברה אזרחית פלסטינית. בכל רגע נתון הייתה לערפאת האופציה לנצל את מנהיגותו כדי להלחם במלוא הכנות בחמאס ובג'יהאד, ולעקור אותם מהשורש מחברה פלסטינית. הוא העדיף שלא לעשות זאת. הוא העדיף לשמר את הטרור ככלי למיקוח מול ישראל ואולי גם כאמצעי לדחיקתה אל הקיר. גלי הטרור עלו וירדו, אבל לא פסקו. אף שבישראל התחלפו מאז 1994 חמישה ראשי ממשלה , נותר ערפאת על כיסאו כמנהיגה היחיד והכל יכול של הרשות הפלסטינית. הוא נותר במשרתו בלי שקיים את מרבית ההבטחות שנתן לקהילייה הבינלאומית שתמכה בו במיליארדים של דולרים, לישראל שהביאה אותו לשערי ארצו ולעמו הפלסטיני המיוסר.
אך כישלונו של ערפאת אינו כישלון הסכמי אוסלו, וסילוקו לא מנבא את קצם. הוא מנבא התחלה חדשה. במידת ודאות רבה אפשר להסתכן בתחזית הבאה: משוחררים מפולחן אישיותו של ערפאת, מעומס טעויותיו ותסביכיו, יוכלו הפלסטינים סוף-סוף לגבש את האסטרטגיה הלאומית המציאותית שלהם. העיקרון שלה יהיה פשוט: לא לטרור נגד הישראלים, כן למשא ומתן קשוח אתם.
ליד שולחן הדיונים תהיה ידם של הפלסטינים חזקה מידיה של ממשלת שרון. ממשלה זו שמרה על אחדותה מול העימות הקשה עם הטרור, אך ספק אם תשרוד פתיחת משא ומתן מדיני עם הנהגה פלסטינית לא טרוריסטית. זו האחרונה לא תוותר על ההישגים שהושגו בשיחות קמפ דייויד עם ברק, בשיחות טאבה עם נציגי ממשלת ישראל וב"מתווה קלינטון" המפורט. אלו הן אבני יסוד בנות קיימא של כל הסדר ישראלי פלסטיני; אפילו הטרור לא הצליח לנפץ אותם, רק להוציאם זמנית משימוש.
ימי מנהיגותו של ערפאת ספורים. לא כן ימיה של השאיפה הפלסטינית למדינה ריבונית על 98 אחוז מהשטחים, מדינה שתהיה למולדתו ההיסטורית של העם הפלסטיני ושתחיה בשלום לצידה של מדינת ישראל, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי. מימושה של שאיפה זו קרב והולך ככל שערפאת מתרחק והולך.