החופשות הכי מסוכנות בעולם

שיט במשולש ברמודה

למשולש ברמודה יש מוניטין מפוקפק בתור פקק האמבטיה של העולם. זה המקום שבמימיו נעלמים מטבעות, מציתים ושעונים, במקרה הטוב. בשטח המתוחם בין ברמודה, פורטו ריקו ופורט לודרדייל, פלורידה, שגודלו כ-1.3 מיליון קמ"ר, נעלמו כבר אוניות שלמות, טייסת מטוסי קרב ומי יודע מה עוד.

הראשון שדיווח על התופעות המסתוריות היה קולומבוס, כשראה אורות מוזרים באופק ומצפני אוניותיו החלו להשתולל. משם הדרך למוניטין המפואר קצרה: בנמלי העולם החלו מלחים זקנים לטוות סיפורים מעוררי חלחלה על ה"משולש", שגובו על ידי עובדות חלקיות. מה שאינו מוטל בספק הוא סיפור האוניה 'מארי סלסט', שנמצאה ב-1892 משייטת ללא זכר לצוותה. האגדה הגיעה לשיאה ב-1945 בסיפור טייסת 19, כשחמישה מטוסי קרב מתודלקים היטב של הצי האמריקאי נעלמו ללא זכר בטיסת סיור שגרתית, ועימם גם מטוס החילוץ שנשלח לאתרם.

ההסברים לתופעות המוזרות משתרעים על הטווח הנרחב שבין הפנטזיה לפסאודו-מדע: בקעים ברצף הזמן, שער למימד אחר וקרינה חזקה הנובעת ממקום טביעתה של אטלנטיס האגדית הם רק חלק מההסברים שבנו סביבם כתות של מאמינים. מדענים, המתקשים להגדיר את התופעה ולהסבירה, מספרים על שבר תת מימי בעומק 9,000 מ', ומצביעים על כך שמרבית ההיעלמויות התרחשו דווקא מחוץ למשולש. אבל כנראה שכל זה לא מבהיל אף אחד. עובדה: האזור הומה יאכטות של נופשים.

הדרך הנוחה להגיע היא כמובן להתחיל ממיאמי, משם ניתן לטוס לברמודה ולשכור יאכטה. אם תפגשו אורות מוזרים, תעשו להם יפה שלום, תציינו שאתם מישראל ותגידו שמשה שלח אתכם.

טיפ: אחת הבעיות האופייניות ליאכטונרים במשולש היא עיוות במכשירי הניווט בשל בלבול בין צפון מגנטי וצפון אמיתי. מכשירי ניווט לוויני לא תמיד פותרים את הבעיה ורצוי להצטייד במכשיר המבטל את כוח הכבידה, אם רק היה כזה.

מסע בעקבות דרקולה

מפעם לפעם זוכים הערפדים לקאמבק, אם בדמותו של בראד פיט או בחמוקיה המפתים של באפי. למי שבעניין וקרא את ספרו הגותי והקודר של בראם סטוקר, מומלץ טיול בעקבות ולאד טפס, המכונה גם נסיך המאפליה, ולאד המשפד, או בשמו הפופולרי הרוזן דרקולה.

האיש החביב הזה נולד ב-1431 בעיירה סיגהישוארה כבנו של שליט ולאכיה, הנסיכות שמדרום לטרנסילבניה שברומניה. בילדותו נחשב לתמהוני על גבול הביזארי, ולאחר עלייתו לשלטון החל במסע רדיפה אחר פושעים וגנבים. אלה שתפס מצאו את עצמם נעוצים כעונש על שיפודי עץ מחודדים וגדולים, שהיו תקועים בין רגליהם. במחוז טרנסילבניה של היום נהנה דרקולה, שכונה כך על ידי אביו, ממוניטין הנע בין ערפד צמא דם וגרוטסקי ועד לגיבור לאומי ומציל רומניה, בשל מלחמות הגרילה הנועזות שניהל נגד הטורקים. על דבר אחד אין ויכוח: טרנסילבניה היא ארצו של דרקולה. בסיגהישוארה הצבעונית, הטובלת בנוף ירוק, מוכרת כל חנות שנייה מזכרות "אמיתיות" של הרוזן.

חובה לבקר גם בטירת בראם הסמוכה, שאותה הפך ולאד לטירתו ומשם ניהל את מלחמותיו העיקשות נגד הטורקים. במרתפי הטירה נמצא בית הכלא המושמץ, שבו היו מענישים את הפושעים והבוגדים באמצעות השיפוד. החומות הנישאות של הטירה המרשימה שוחזרו בדייקנות בספר של סטוקר 'דרקולה', למרות שמעולם לא ביקר במקום.

ניתן לשלב בטיול עם רכב שכור ברחבי רומניה, בין הרים נישאים, פלגי מים שוצפים וכפריים מסבירי פנים. מומלץ לאכול שיפודים.

טיפ: נכון שאנחנו ישראלים ונכון שאין סיבה לשלם על כרטיס בכניסה לאתרים, אבל בארצו של דרקולה כדאי להיזהר מטיפוס על גדרות ברזל עם קצוות מחודדים. ההיסטוריה תעיד.

טיול לכור גרעיני

בצהרי ה-26 באפריל 1986 עצר העולם את נשימתו למראה סיוט אקולוגי מתממש. הטכנאים בכור הגרעיני בצ'רנוביל, אוקראינה, הניחו לחום לטפס בכור מספר 4 כחלק מניסוי מבוּקר שנכשל. הכור התחמם עד כדי התכה של הליבה, מה שגרם לשני פיצוצים שהעיפו את כיפת הכור והפיצו ענן רדיואקטיבי רעיל. כמה רעיל? בעוצמה שהיא פי מאה מהירושימה.

הענן נפלט אל האטמוספרה למשך עשרה ימים עד שהצליחו "לכבות" את הכור. תושבי צפון אירופה קיבלו את פניו של הענן הקטלני שנע צפונה; למעלה מ-70 אחוז מהחומר הרדיואקטיבי התפזר מעל ביילורוס. שם, עשר שנים לאחר האירוע, עוד נולדו תינוקות ללא גפיים.

מכיוון שברית המועצות לשעבר עדיין שומרת על שתיקה, נסתפק בהערכות לא רשמיות שמדברות על יותר מ-15 מיליון איש שהושפעו מהאסון ועל כך ש-600 אלף איש שהשתתפו בפעולות הכיבוי של הכור הדולף גוססים או כבר מתים. אגב, במפעל בצ'רנוביל היו ארבעה כורים והפיצוץ אירע בכור מס' 4; כאילו לא די בזה, עלה כור מס' 2 באש ב-1992 ושלח אזהרה נוספת לעולם.

למרות שממשלת אוקראינה אינה מעודדת ביקורים בכור עד היום, החל זרם של תיירות מחאה אקולוגית למקום. עבורה הוקם אפילו מרכז מבקרים במפעל, אות לשינוי באווירה המקומית. ביקור בצ'רנוביל, על כל פנים, מהווה תזכורת כואבת לפוטנציאל ההרסני של המודרניזציה. כדאי להקדים ביקור בקייב, שם נפתח מוזיאון צ'רנוביל המתעד את האסון.

טיפ: למרות שהיום בטוח לבקר בצ'רנוביל, לא כדאי לשכוח חליפת מגן ומונה גייגר. ובאותה רוח של טעם טוב, מגזין הומוריסטי אמריקאי החל לאחרונה לשווק 'טיולי הקרנות' לחולים סופניים בצ'רנוביל.

בילוי עם ציידי גולגלות

בסוף העולם ימינה נמצאת פפואה. כמה מיליונים בודדים של בני שבטים פשוטים החיים בבידוד מזהיר בשני חצאיו של האי, הפפואני העצמאי והאינדונזי. בשל תנאי הטבע הקשים, הביצות, ההרים הגבוהים והג'ונגל האינסופי, מבודדות הקבוצות זו מזו וכל אחת פיתחה לעצמה סגנון חיים ייחודי כולל שפה עצמאית. למעשה, חוקרים הצליחו לבודד למעלה מ-250 שפות שונות מחמש משפחות של שפות פפואניות.

קבוצת האסמט חיה בחלקו הדרום מזרחי של האי הענק, באזור יערות גשם וביצות-עד הנוצרות מהנהרות התלולים המנקזים את השדרה ההררית במרכז האי. כמה עשרות אלפי בני האסמט חיים בכמאה כפרים על שטח גדול מהולנד בבתים הבנויים על כלונסאות, ומחוברים במערכת שבילים תלויים מעל הביצות האינסופיות. מזונם מבוסס על דקלי סאגו ותוספת חלבונים בדמות חלזונות ושאר להיטים זוחלים. זהו אחד המקומות הנידחים בעולם, וההגעה אליו היא פרק בפני עצמו.

האסמט, שכונו בפי שכניהם ממערב "מאנו", שפירושו אוכל אדם, נודעו לאנתרופולוגים בשל אמנות הגילוף בעץ, שכללה את סירות הקאנו הארוכות שלהם. אך עד שנות ה-50 המאוחרות, מועד חשיפתם הראשון לגלובליזציה בדמות שוטרים הולנדים, נודעו האסמט גם כקניבלים וכציידי גולגלות, בעיקר של אויבים ועל רקע טקסי.

השילוב בין קניבליזם ואמנות עדינה משך ב-1962 את מייקל רוקפלר הצעיר, בנו של מושל ניו יורק דאז וגם צלם ואנתרופולוג מוכשר, לבקר עם עדשותיו אצל האסמט וב'חוף קזוארינה' הסמוך, שם נעלמו עקבותיו. המשלחות שיצאו לחפשו העלו שתי אפשרויות: או שנאכל על ידי תנינים המצויים שם בשפע, או על ידי האסמט. כך או כך, לא מדובר בסוף נעים במיוחד.

טיפ: ביקור אצל האסמט הוא עסק עדין גם היום, ומצריך ליווי מקומי רציני ומתואם מראש. מעבר להגעה הקשה לאגאתס, בירת האסמט, כרוך המסע בחכירת סירה פרטית לסיורים בנהרות והרבה הרבה יתושים.

סיור בעקבות עב"מים, רוזוול

אפילו אזכוּר אקראי של המלים "רוזוול" ו"אזור 51" בפני חובבי תיאוריות קונספירציה וצופי עב"מים ישלוף אותם מהבונקרים. הכל החל ב-1 ביולי 1947, כשבעת סופת רעמים מפחידה דיווחו תושבי העיירה רוזוול על עצמים מוארים בשמים. תחנת המכ"מ באלמגורדו גילתה עצם מוזר על המסכים, שלפתע נעלם בפיצוץ אדיר.

בשנים שלאחר מכן הפכה העיירה למרכז חובבי חוצנים והדיווחים זרמו: מצלחת מעופפת שהתרסקה ועד דמויות לא אנושיות קטנות קומה עם ראש גדול ועיניים מלוכסנות. הוליווד ורשתות הטלוויזיה מיהרו לאמץ את אנשי רוזוול אל חיקן וכולם חגגו. הסמיכות של רוזוול ל"אזור 51", אתר ניסויים סודיים ומוזרים שממשלת ארצות הברית טרם חשפה אותו, הצמיחה תיאוריות קונספירציה סביב הפעילות באזור שכללה, לדברי המאמינים, מגעים עם חייזרים. התושבים, אגב, טוענים עד היום שהמקום מהווה נקודת משיכה לחוצנים, ואילו ממשלת ארצות הברית, שנאותה לאחרונה להגיב בעניין, מדברת על ניסויים שנערכו עם בלוני מזג אוויר.

כך או כך, רוזוול ממוקמת במדבר יפהפה ומרוחקת כ-300 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר אלבוקרקי, משם ניתן להגיע אליה בקלות עם רכב שכור. אם חשבתם שאנחנו שווים משהו עם קופסאות אוויר הקודש שנמכרות אצלנו לתיירים, כנראה שטרם נתקלתם בתעשיה המקומית שם. המיתוס החוצני של העיירה עשה טוב לתושבים וחולצות טי עם לוגו "ראיתי חייזר ברוזוול" הן להיט, כמו גם משקפות ליליות ב-200 דולר וכסאות מיוחדים לצפייה לילית בעב"מים.

טיפ: אין כל כך מה לעשות ברוזוול במשך היום, שכן ידוע ששעות הפעילות של עב"מים הן רק בלילה. מצד שני, לטובת תצפיתני החושך חיי הלילה של העיירה מפותחים, וניתן לאכול שם ארוחה טובה בכל שעה.

טיול לפסלי הבודהא הגדולים

אין דבר יותר מייאש מלעבור את תלאות הטיול באפגניסטן כדי לצפות בפסלי הבודהא הגדולים בבמיאן, רק כדי לגלות שהשניים הגדולים ביותר פוצצו: ב-12 במרץ 2001 הודיע מנכ"ל אונסק"ו רשמית לעולם על הרס הפסלים וניתוצם בידי שלטון הטליבאן בהנהגתו של מולא עומר, וכפי שפורסם מאוחר יותר, בהשראת אדון בן לאדן.

עמק במיאן הפורה שוכן בלב הרי ההינדו-כוש, במקום אסטרטגי לאורך נתיבי שיירות עתיקים, על צומת חשוב בסניף הדרומי של דרך המשי ההיסטורית. מיקומו במרכז אפגניסטן, כ-230 ק"מ צפונית-מערבית לקאבול, הפך את העמק למרכז למידה ועלייה לרגל חשוב עבור בודהיסטים לאורך הדורות.

חציבת פסלי הבודהא הגדולים החלה ככל הנראה במאה השנייה לספירה, בתקופת הקיסר ההודי קנישקה, ונמשכה כ-300 שנה. רבבות נזירים, צליינים ומתבודדים בודהיסטים חצבו אלפי גומחות תפילה ושינה מעוטרות בפסלי בודהא קטנים.

למרות שיגור טילי הנ"ט אל עבר השניים הגדולים, נותר עוד פסל גדול אחד במבואות העמק, כמו גם לא מעט מערות וגומחות. הטליבאן נעלמו בינתיים בעזרת הדוד מאמריקה, אולם האזור נותר חבית חומר נפץ שמחכה לגפרור, כשהשלטון המרכזי בקאבול מתפקד במקרה הטוב כמועצה מקומית. חבורות מוג'אהדין חמושות הסרות למרות ברוני מלחמה אינטרסנטיים ומושחתים נותרו מנת חלקה של אפגניסטן, ויעברו שנים רבות עד שטיול לבמיאן יהיה בטוח. אבל אנחנו, כמובן, לא כאן בשביל מה שבטוח.

טיפ: אם כבר הגעתם לבמיאן, בעת הסיור במערות השונות רצוי להישאר ערניים לקראת הופעת מוג'אהדין חמושים בטילי נ"ט. ואגב, תאמינו או לא, להוריד פסלים של אלילים זרים זה עדיין תחביב לאומי באפגניסטן.

סיור בבירת הסמים

קולומביה נהנית כבר כמה שנים מהתואר המפוקפק של המדינה המסוכנת בעולם. למה? כי מתוך כ-8,000 מקרי חטיפה בעולם מדי שנה מתבצעים כ-6,500 באמריקה הלטינית, ומחציתם בקולומביה.

הארץ היפהפיה הזו שסועה כבר עשרות בשנים במלחמות בלתי פוסקות בין רוב העם, המורכב מחקלאים קשי יום, לברוני הסמים והקרטלים הגדולים שתקציבי הצבאות שלהם מגיעים לסכומים אסטרונומיים, כשמנגד ניצבות מחתרות מרקסיסטיות דוגמת הכוחות הצבאיים המהפכניים של קולומביה (CRAF). הממשלה אינה מסוגלת להשתלט על המדינה והתוצאה היא חבורות חמושות של אנשי צבא, מורדים, שודדים, סוחרי סמים וסתם נודניקים, כולם עם רובים אוטומטיים וכולם עם תעריף נמוך במיוחד לחיי אדם.

בוגוטה, הבירה, בטוחה יחסית, למרות שגם שם הסיכוי להיתקל בכייס גבוה פי שבעה מאשר ברומא. כל התרחקות מהעיר מצריכה בירור עדכני של המצב ויותר מכך הבנה והתמצאות בקבוצות הכוח השונות. אגב, למרות הנופים היפים שמציעה הסיירה נוואדה, הרמה המושלגת במרכז המדינה, כדאי לחשוב פעמיים לפני שפונים לשם. גם על ביקור בברנקברמחה כדאי לוותר. לא סתם זכתה העיר לתואר המפוקפק "המסוכנת בערי העולם", ועל כך יעיד מספר הרציחות והחטיפות המתבצעות שם.

טיפ: דווקא קאלי ומדיין, שתי ערים שהיו מרכז לקרטלי הקוקאין הגדולים, בטוחות היום יחסית למבקרים. הקרטלים עדיין שולטים בנעשה, אך חלפו ימי הכנופיות החמושות ברחובות. כמעט כמו בנתניה.

צלילות להאכלת כרישים

האוסטרלים, חוץ מלגלוש, לאכול טים-טם ולשתות בירה, גם מוציאים לאור פרוספקטים צבעוניים על כרומו בוהק ומכנים את הפעילות המוזרה הזו "מסע העמלצים הגדול". כשתהיו 20 מטר מתחת לים, בתוך כלוב אלומיניום רעוע שעליו תלויים פגרי דגים מדממים, כשמסביבכם שבעה-שמונה כרישי ענק שמסתכלים לכם בלבן של העיניים, התיאור היחיד שיתאים כאן הוא האכלת עמלצים, כשלא ברור מה האוכל, הדגים או אתם.

העמלץ הלבן, מלך הטורפים של האוקיאנוס, החל לחזור במספרי ענק לחופים הדרומיים של אוסטרליה בעקבות איסור שהוטל על הציד שדילל את מספרו. במקום לשבת ולאכול את הלב הגו האוסטרלים שילוב מנצח בין שמירת טבע עם תיירות אקסטרים, לסיורים ימיים בני שישה עד תשעה ימים לתצפיות והאכלה של עמלצים לבנים. אלה סיורים מוצלחים ביותר וכמעט שאין משלחת שחוזרת ללא סדרת היתקלויות מעוררות חלחלה עם טורפי המעמקים האכזריים. מעקבים טריטוריאליים, התנהגויות של עמלצים וערמות דגים נטרפים הם רק חלק מהחוויות במסעות אלה.

העמלץ הלבן מגיע לעתים לאורך של חמישה מטרים ולסתותיו החזקות הופכות אותו, יחד עם טורי השיניים החדות, לטורף הימי היעיל והאכזר ביותר. את זה תבינו כשתרגישו עמלץ קטן מתדפק אל הכלוב שלכם ומחכך בו את עור הפלדה הקר שלו. נשמע טוב? אז כדאי שתדעו שהמרכז ליציאה למסעות אלה נמצא באדלייד, בחופה הדרומי של יבשת אוסטרליה, שאליה ניתן להגיע בטיסה מרוב ערי אוסטרליה.

טיפ: כדאי להשאיר בבית את פס הקול של 'מלתעות' ולהשתדל לשמור את הידיים הארוכות שלכם אצלכם. רצוי להגיע בין דצמבר למאי, בקיץ האוסטרלי.

טיול למרכזי הוודו, ניו אורלינס

הוליווד לא בדיוק עשתה חסד עם הוודו, האמונה האנימיסטית שיוצקת חיים בחפצים דוממים. מקור האמונה במדינות האפריקאיות טוגו ובנין, משם, יחד עם מאמיניה, היא חצתה את האוקיאנוס האטלנטי עם סחר העבדים של המאה ה-18. בהאיטי היא האמונה השלטת, אך כף רגל התרנגולת של דת הוודו דרכה גם בניו אורלינס, לואיזיאנה, לשם היא הובאה על ידי נשים משבטי פון ויורובה.

הגירסה הקריאולית של הוודו רוככה על ידי הנצרות, ובניו אורלינס קשה למצוא את האספקטים הנוראים יותר של הדת. עם זאת נערכים עדיין טקסי וודו לקהל הרחב (בעיקר בבתי קברות שונים) הכרוכים בשירה, ריקודים ובכניסה למצבי טראנס. את הטקסים מנחים כוהנים המכונים 'הונגן', אך זכות "אירוח" הרוחות בגופן שמור לכוהנות המכונות 'ממבו'. במהלך הטקסים נשחטים בעלי חיים ודמם מוקז על מצבות ונשתה על ידי הכוהנים. אחרי שכולם נרגעים קצת מבשלים את החיות שנשחטו ונהנים מארוחה קלה.

ניו אורלינס מהווה תפאורה מתאימה לוודו בזכות תעלותיה, נהר המיסיסיפי הרחב ומסתוריות תושביה. אל תבלבלו בין עשרות הברים שלאורך בורבון סטריט וחשיפות החזה הנשיות בימי המארדי-גרא לבין האנשים המנהלים את חנויות הוודו, סיורי בתי הקברות והמקדשים למיניהם. אלה לוקחים את אמונתם ברצינות וניתן להוציא מהם מידע תקף על טקסי וודו צפויים.

אל תחמיצו ביקור בבית הקברות 'סנט לואיס מספר 1', שם מתנוסס קברה עטור המזכרות של מלכת הוודו מארי לאבו. מדריכי התיירים מזהירים שלא להיכנס לבית הקברות לבד, ובטח לא לחינם. כמה מקרי רצח אירעו בסמוך לקברה במרוצת השנים.

טיפ: בסך הכל, האמת היא שמסע לארץ הוודו בטוח למדי. השתדלו לשמור על ראש פתוח ולא להיבהל מהטקסים (והימנעו מלצפות ב'לבו של אנג'ל' לפני הטיול או במהלכו).