הפנתרים? דווקא נורא נחמדים

איפה אתם חושבים נמצאים עכשיו נערי הפנתרים השחורים, שלושים שנה אחרי אותה התפרצות מחאתית של קבוצה רדיקלית של עניים, שניסתה למרוד בממסד בתחילת שנות השבעים, וסחפה אחריה את תושבי השכונות בירושלים? סרטו התיעודי של ניסים מוסק, "שמעת על הפנתרים" (ערוץ בריזה, אמש והערב - חמישי - 21:30), יוצא לחפש אחר הגיבורים אלמונים של אותה תנועה, כפי שצולמו לפני 30 שנה על ידי מוסק עצמו בסרט נדיר. וזה הזמן לבשר לממשלת גולדה מאיר שהכל בסדר, ברוך השם. גלולת ההרגעה שנשלחה להמונים הזועמים בדמות ש"ס פועלת היטב - כולם רדומים. כן גולדה, אל תדאגי, גם עמרם כהן, הבחור שהיה הפוסטר של המהפכה, עם השפם הגדול, המבט המאיים וחולצת הטריקו השחורה הצמודה עליה כתוב "פנתר שחור".

מה זה מזכיר לך?

לכמה רגעים, כשצופים בקטעי השחור-לבן של הסרט הראשון המשובצים בתוך הסרט הנוכחי, הדמעות חונקות את הגרון. מוסק, שהצטרף לפנתרים והושפע כמוהם מרעיונות המחאה של "מצפן" - קומץ של רדיקלים שמאלנים טרוצקיסטים שפעלו בירושלים - צילם מה שנקרא אז סרט מחתרתי: התפרצות לבתי הגטו בלילה כדי לפתור סוף סוף את החידה, כמה ילדים אפשר לדחוס בחדר אחד. הצצה נדירה זו לתוך בתי הגטו, כפי שנחשפה מול מצלמתם של מוסק ושל ניסים קלדרון (היום צלם הבית של ש"ס), תזכיר לרבים מתושבי הארץ הזאת את ילדותם, ילדות שעדין חווים ילדים יהודים רבים, אבל יותר מזה היא מזכירה את העוני המדכא המציץ מבתיהם של מחנות הפליטים הפלסטינים.
איפה יכולת לראות בשנות השבעים ילדים מנסים לתפוס ג'וק תחת המיטה הבלויה? בטלוויזיה הישראלית היו עסוקים בספירת שיבולים לקראת חג השבועות. למעשה, אין כמעט תיעוד של ישראל השניה, עד בואה של מצלמת הווידיאו בסוף שנות השבעים. אין כמעט תיעוד ויזואלי של הפנים, הקולות, אנשים, הבתים. אפילו בשכונה עצמה לא נכנסו התושבים אחד לשני לבתים. באותם ימים אנשים לא רצו שיראו אותם בעוניים. הילדים נפגשו בחוץ, לא בבית הצפוף שממילא אין במה לכבד בו אורח.
בסרט הישן של מוסק מתנגדת אישה אחת שייכנסו לצלם בביתה. מדובר בימים בהם טרם התפתחה קונבנציית המקרר הריק בטלוויזיה הישראלית - דהיינו אותה פשיטה חד-שנתית של אנשי התקשורת. בסרטו החדש של מוסק, לעומת זאת, מזמינה אחת מתושבות מוסררה במאור פנים את הצוות להיכנס ולצלם. עכשיו כבר מבינים תושבי השכונות את כללי כתיבת הדרמה של התקשורת.

למה הם כועסים?

קטעי השחור לבן בסרט מתעדים את תגובת המשטרה להפגנות הפנתרים, את האכזריות שהפגינו כלפיהם השוטרים, את האלות, הסוסים הרומסים, הגרירה על הרצפה, הכליאה בבתי סוהר. אז, באותם ימים, כשתושבי השכונות כונו "שבאב" על ידי העיתונות, לא הטרידה האלימות כלפי העניים את דעת הקהל יותר מדי. להפך, גולדה מאיר מתלוננת בסרט על האופן שבו יהודים מעיזים להרים יד על יהודים, כשהיא מתכוונת למפגינים המנסים להתגונן בפני אלימות המשטרה. בהפגנות של הפנתרים, יש להזכיר, לא נהרג אף שוטר, לא נשרף אף מפעל.
אנשי הממסד, המגולמים באותם ימים על ידי גולדה מאיר וטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, נראים אטומים ואכזריים מאוד, לאו-דווקא בגלל שאמרו לפנתרים לא לעלות על הדשא או שהם לא נחמדים, אלא בגלל מעשים נוראים יותר, המתועדים בסרט, כמו גירוש תושבי השכונות מבתיהם כדי לבנות בתי מידות לעשירים. מכל אמרות השפר של הצדקנית גולדה מאיר המובאות בסרט, המעניינת ביותר היא תלונתה על אנשי הפנתרים, לאחר שאלה מתרגזים עליה מפני ששאלה אותם במה הם עובדים. הרי כל בחור צעיר שהיא מכירה היא שואלת מה הוא עושה, ומדוע הם כועסים על כך?
דווקא הגיבורים המתוקשרים של הפנתרים, כמו צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו, איתם יוצא מוסק לדרך כדי לחפש את שאר הפנתרים, הם הפחות מעניינים בסרט. בניתוחיהם את המציאות הישראלית הם לא מוסיפים דבר על מה שאפשר לשמוע בתוכנית הרדיו "יש עם מי לדבר". אין להם מה להגיד היום. ולמרות הכל, בראיה לאחור, עדיין נשארת ההשתאות הגדולה נוכח עוז רוחם של הנערים והנערות חסרי ההשכלה, שהעזו למרוד בממסד של מדינה מגויסת שאזרחיה מחונכים לצייתנות. אבל לאנשי הגטו המתמרדים לא היה מה להציע חוץ מסערת רגשות. לא היה להם יידע מאורגן וכוח כדי להביס את השיטה, לשפר את מצבם של העניים ולקדם שיוויון בישראל . זו היתה התפרצות מחאתית אד-הוק, המסמלת את התפתחות הדמוקרטיה בישראל ואת המחאה האזרחית, ומכאן חשיבותה ההיסטורית המרובה.

כך מנהלים מהפכה?

צילה הכבד של ש"ס מרחף על גיבורי הסרט. מנהיגי הפנתרים מוצאים את חבריהם האבודים חוסים בספסלי בית הכנסת, צמודים לספר התורה. כאשר מרציאנו וביטון מעירים על ההצלחה של ש"ס, מעיר מנהיג אחר, כוכבי שמש, באירוניה על המצב: "הם הכניסו את המזרחים לשטעטל, זאת ההצלחה של ש"ס".
מה שעצוב במנהיגי הפנתרים הוא היתקעותם בטקטיקת החמלה של "בואו נראה לכם, קהל מזועזע ויקר, כמה אנשים במדינתנו עניים". טקטיקה שהתגלגלה מאוחר יותר למפלגת אהרון אבו חצירא, ושרבים אחרים הקשורים למחאה מזרחית ולצדק חברתי עדיין תקועים בה. ונגיד שאנשים יראו את העוני ויזדעזעו; אז מה? האם כך צריך לנהל מהפכה? לזעוק לעזרה? האם צריך לבקש את רחמי הקהל הצופה או לתבוע שוויון וחלוקת משאבים?
הסרט לא מנסה לחשוף את החידה - כיצד התגלגלה המהפכה לצדק חברתי בישראל למהפכה פונדמנטליסטית. ועדיין נשאלת השאלה, למה חסרי האמצעים בישראל בחרו, כמו באיראן וכמו בניגריה, לשנות את חייהם באמצעות פיתרון פונדמנטליסטי, ולא באמצעות צדק חברתי.