פליטי ההייטק יוצאים לטרקים

"איך עזבתם הכל באמצע החיים?" שאלה אותנו דנה או גליה או פזית, כאשר הבעת תמיהה מרחפת על פניה הכל כך צעירות. פגשנו אותה בפוקון, עיירת תיירים מקסימה בחלק הצפוני של ארץ האגמים, רגע אחד לפני שמתדפקים על נופי פטגוניה, צ'ילה. בדיוק סיימנו את מסענו מטה, מחליקים על הטוסיק כ-1,000 מטרים ממרומי הוויה-ריקה, הוולקנו המקומי; הר געש מושלג, יפהפה, שמזמין את המטייל להעפיל אל פסגתו. שיירות של מטיילים עושות את דרכן במעלה ההר. כל קבוצה אחרי המדריך שלה, כמו צבא נמלים צייתן ונמרץ, צעד אחר צעד, איש אחר איש. ככה צועדים במשך ארבע חמש שעות וכשמגיעים למעלה מחליקים, על הישבן, כל הדרך למטה. תענוג אמיתי.
דנה או גליה או פזית - שהשתחררה מצה"ל לפני חודשיים, עבדה חודש במלצרות ("כי את השאר מממן אבא") וטסה ישר לצ'ילה - ביקשה לוודא, פעם אחר פעם, כי אכן חגגנו כבר שלושים וכאשר סיפרנו לה ש"השארנו את הילדים עם או-פר" ונסענו לשנה, מבע התימהון התחלף בזעזוע עמוק.
ובדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה, השמועות רצות מפה לאוזן, במיוחד אלו שרצות בעברית. ויש אומרים כי עד היום מספרים שם על זוג ישראלים מבוגרים שהשאירו את שני הילדים שלהם עם או-פר, ונסעו לשנה. ואנו שחמדנו לנו (רק מעט) לצון בעצם התכוונו לספר, שמדובר בשני חתולים מקסימים ושוכר דירה מסור, שמשגיח עליהם כל כך יפה.
נראה, כי גוויעתם בטרם עת של גיבורי ההייטק האמיתיים (התלושים לג'ירף, הגיבושונים בטורקיה, או האוטו.דוט.קום) הולידו דור חדש של מטיילים: אנשי הייטק, סביב גיל שלושים, מצליחים ומובטלים. כמי שהספיקו לחסוך איזו ג'ובה או שתיים בימי ההייטק העליזים, מצאנו גם אנחנו במפולת הזאת חלון הזדמנויות אדיר. ממילא לא היה סיכוי למצוא פה עבודה לפני שנה (אז עוד לא תארנו לעצמנו שהמצב רק יחמיר).

בניגוד למסלול החיים הישראלי הידוע מראש

למרות שמחקרים מראים, כי מרבית המטיילים הם סביב שנות השלושים לחייהם, הרי שבמסלולי התרמילאות הישראלים נרשם רוב מוחלט לטובת המטיילים בני העשרים עד עשרים ושניים, מקסימום שלוש. ואילו אנו, העומדים בכבוד בכל קריטריון של הטייל האירופאי הממוצע, נתפסנו כציפור משונה בקרב עמיתינו הצעירים. בודדים, טפחו על שכמינו ואמרו לנו "כל הכבוד". כל הכבוד למי ועל מה? אני עדיין לא מבינה.
באירופה החבר'ה מסיימים תואר ראשון או שני, עובדים כמה שנים ואז יוצאים לטייל, מספר חודשים עד שנה. לחלקם זהו כבר הטיול השני. אבל אין זה מן הנמנע לפגוש גם בני ארבעים וחמישים ואפילו שבעים, לא עלינו. כל אחד מטייל בהתאם לתחומי העניין שלו וליכולתו.
חלקם למשל מטיילים עם הילדים. כן, הילדים מפסידים שנת לימודים אבל נסו לחשוב מה הם מרוויחים במקום. כמו זוג צרפתי חמוד שפגשנו בעיירה שכוחה בפטגוניה. ההורים המתינו שבנם יסיים את כיתה א' על מנת שילמד קרוא וכתוב ורק אז יצאו לטיול הגדול, כך הפכו למענו את הטיול למעניין יותר. כאשר בקרנו אותם בהוסטל בו התארחו, שקד בן השבע על תרגילי החשבון שלו.
במועדון היכטות בפורטו ויליאמס, שממוקם למטה מ-1000 ק"מ מאנטארקטיקה, פגשנו משפחה בלגית שמפליגה בעולם כבר שנתיים ימים, זוג הורים וארבעה ילדים נהדרים. פגשנו גם זוג קנדים מקסימים, בני שישים וקצת, שדרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת בין שבילי ה'טורס דל פיינה', אחד הטרקים היותר מפורסמים בעולם, בקצה הדרומי של צ'ילה.
בקרב הישראלים לא תמצאו חיה כזאת. הם יוצאים לטיול שאחרי צבא, האמיצים שבהם יוצאים לטיול נוסף אחרי התואר, וזהו. מסלול החיים הישראלי, הידוע מראש, שואב אותם פנימה - המשכנתא, הטיטולים והצימר בגליל לא משאירים פנאי מן הסוג הנדרש לטיול מסוג זה. גם בגיל פרישה, עם פנסיה מכובדת ובריאות כללית טובה, מעדיף הגמלאי הישראלי להישאר קרוב לנכדים, לחמסין ולמרקע הטלוויזיה.
חוץ מגילה, סבתא צעירה בת שישים אותה פגשתי ליד מכונת הכביסה בהוסטל בניו זילנד. לאחר ארבעה חודשים משובחים באוסטרליה הגיעה לניו זילנד. עם חיוך של ילדה, מוקסמת מן הנופים סיפרה לי איך היא מצטיידת בשקית גרנולה גדולה ("כי זה מזין ונותן הרבה אנרגיה"), אבקת חלב ("בשביל לערבב עם הגרנולה") ומצב רוח טוב. כך היא יוצאת לטרקים עם מינימום ציוד ונהנית, "חבל על הזמן". כל יום שישי אחר הצהרים, מתקשרת סבתא גילה לנכדים, מגלה להם משהו מצפונות העולם.