לזכור גם את הרע

בניגוד לזיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי הוא תמיד זיכרון מתווך. הזיכרון הקולקטיבי מחייב אותנו "לזכור" אירועים בהם לא נטלנו חלק ואישים אותם לא הכרנו. יותר משהוא עדות לדבר-מה שקרה לנו באורח אישי, זיכרון קולקטיבי הוא עדות לתחושת מחוייבות לאומית וערכית.
הדרך בה אומה זוכרת מעידה לא רק על עברה אלא גם על עתידה, על הדרך בה היא מגדירה את יעדיה ואת הערכים לאורם היא מחנכת. אומה, אמר הוגה הדעות הצרפתי ארנסט רנן, מתגבשת בתהליך שמעורבים בו זיכרון ושכחה. הזיכרון מחדד את המשותף - השכחה מנסה למחות את נקודות המחלוקת.
רצח רבין משלב את שני הממדים הללו גם יחד. ישראל זוכרת את רבין משום שחייו היו שלובים בתהליך הקמתה מימי הפלמ"ח, דרך מלחמת השחרור ופריצת הדרך לירושלים, מלחמת ששת הימים, השלום עם ירדן והסכמי אוסלו. אלה הרגעים שבהם עוצבה החברה הישראלית, ושאותם היא זוכרת. ברגעי הזיכרון הללו רבין ניצב תמיד במרכז התמונה. קל להתרפק על רבין יפה-התואר של ימי הפלמ"ח, לבכות את רבין הצועד עם דיין ועוזי נרקיס בשבילי העיר העתיקה דקות ספורות אחרה שחרורה, להתגעגע אל רבין הניצב ליד ערש השלום עם ירדן, עומד בין קלינטון לחוסיין על רקע המדבר והבלונים המכסים את השמים בצבעי כחול, אדום, שחור וירוק.
אך כאשר הזיכרון נוגע לרגעי רצח ולימים האפלים שלפניו - להסתה, לנאומים המתסיסים ממרפסת כיכר ציון, לשלטים הקוראים לרבין "מוסר" ו"רוצח" - קל יותר לשכוח. לשכוח את אותם רגעים שפילגו את החברה הישראלית והובילו לרצח. האם יש לנו חובה לזכור אירועים אלה, להיאבק ברצון הטבעי להשכיח את רגעי המחלוקת המרים ולהתלכד סביב המוסכם?
החובה לזכור את המחלוקת המרה, את האלימות וההסתה, נעוצה בעובדה שכל אלה לא פסו מהארץ. האלימות המילולית והפיזית הן חלק מחיינו. חלק מההוויה היום-יומית בבית, במשפחה, בשכונה ובמרחב הפוליטי. לקחי הרצח לא נלמדו ולא הופנמו, הרחובות מלאים כרזות הקוראות להעמיד את פושעי אוסלו לדין, לגרש את הערבים ולחפש נקמה. לכן אסור לנו עדיין לשכוח. אסור לנו להתחבא בחיקה החמים של ההסכמה ולברוח מראייה חדה ובהירה של הסכנות הרובצות לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה שלנו עדיין דקה ורופפת ויש צורך לחזק אותה. לחזק אותה על-ידי כך שנציב מראה אמיתית וכואבת, המשקפת את פניה המעוותות משנאה בימים שקדמו לרצח. מראה שתציג את הדרך שאסור ללכת בה גם ברגעים של פחד וכאב.
לכן אסור לנו היום לחפש זיכרון נקי מכאב. זיכרון המרוחק מהשנאה, זיכרון המייפה את המציאות. אולי עוד יגיעו ימים שבהם נוכל לנתב את הזיכרון רק לרגעינו היפים. אולי עוד יהיו לנו ימים מבורכים שכאלה. אנחנו עדיין רחוקים מהם מאוד.
הציווי המוסרי שלנו היום הוא אחד: לזכור את רבין ואת דרכו, ולזכור את כל רגעי האימה שקדמו לרצח. כל כרזה מסיתה, כל קול צורם, כל הבעת פנים מאיימת. לזכור כמה קל המעבר מכאב ופחד לאלימות. ומה נורא מחירה של אלימות זו. לזכור.

פרופ' יולי תמיר, מראשי מרכז רבין לחקר ישראל