שלמה ארצי: "יודע לדפוק על אבטיחים"

את שלמה ארצי או שאוהבים או שלא. אין באמצע, אין אפור. אני, אגב, השתייכתי לקבוצה השנייה, זו שהביטה עליו בלגלוג מסוים, שראתה בעירפול המילולי שלו סוג של חנפנות כלכלית מצד אחד ושל מפא"יניקיות מתחסדת ("כולנו עם אחד") מצד שני. אבל כל זה השתנה לפני כשנה וחצי.
שלמה ארצי ביקש להיפגש איתי. הוא היה אז בעיצומן של ההקלטות לאלבומו החדש (שנדחה בינתיים). מפיקיו רצו לדחוף את התקליט המאוד-יקר הזה קדימה, וחשבו שראוי יהיה להכין סרט טלוויזיה, שייתייחס לאספקט כלשהו של התקליט. הסכמתי מייד. שלמה ארצי כתופעה חברתית-תרבותית מאוד עניין אותי. עוד כשהכנתי את הסדרה "ים של דמעות", שסיפרה את קורותיה של המוסיקה המזרחית-ישראלית - תופעת ארצי ריתקה אותי.
רבים מהמרואיינים המזרחיים שחקרתי במשך השנים הביעו את הערכתם והערצתם לארצי - הזמר והתופעה. אנחנו אוהבים אותו, חזרו ואמרו ורכשו את תקליטיו, גם הפיראטים, בכמויות ענק, המשתוות רק לכמויות שמכר זוהר ארגוב בשיא תהילתו ואחרי מותו; הוא הזמר שלנו, הוא כל מה שאנחנו רוצים מזמר. ואני השתוממתי: איך אמן אשכנזי-מפ"איניקי-ממסדי, מאושיות האליטות הישנות, מצליח להפוך למודל הערצה וחיקוי לכל כך הרבה מזרחים (שהרי אם מזרחים לא נמנו עם קהלו של ארצי, הוא לא היה מגיע לגודל הנוכחי שלו. מקסימום היה ממלא איזה האנגר בצפון תל-אביב)?

קחו למשל את ירדנה

אחרי סיכום קצר של תנאי ההעסקה עם מפיקיו, יצאתי לשטח, לפגוש את קהלו המזרחי דווקא של ארצי, שהרי מניעי הקהל האשכנזי די ברורים (ארצי הוא עצם מבשרם; הוא נולד בקיבוץ, אביו היה חבר כנסת, הוא שירת בלהקת חיל הים, שלשם התקבלו אשכנזים או משוכנזים בלבד, הוא היה ירון זהבי ב"חסמבה" ואפילו ייצג את ישראל באירוויזיון).
כבר בפגישות הראשונות התבהרה בפני התמונה. ארצי, האיש והדימוי, הפך בעיני מזרחים רבים לקרש קפיצה לישראליות הלגיטימית, הקאנונית, הציונית, הנחשבת. כל זמן שהם העריצו את אבנר גדסי, ניסים סרוסי וזוהר ארגוב - הם נחשבו בעיני רבים, אבל גם בעיני עצמם, למזרחים, כלומר לספק-ישראלים (ראה ההגדרות "מוסיקה ישראלית" מול "מוסיקה מזרחית"). הדימוי הזה, מזרחים, היה שווה מבחינתם לנחות יותר, קצת ימני וקצת דתי, לא משהו שאפשר להתגאות בו. לכן, על מנת לחצות את הקווים ולהיחשב לישראלי - בחרו בישראלי המוחלט, הישראלי שישרה עליהם קצת מישראליותו, שיתן להם קצה של גושפנקה.
קחו למשל את ירדנה, תושבת קרית גת, בת 31, מלצרית בתחנת דלק בפאתי העיירה. היא גדלה בבית מרוקאי טיפוסי, פשוט, חם וקצת מסורתי. כל אחיה הגדולים אהבו ואוהבים את זוהר ארגוב. הוא הזמר שלהם, הוא המודל שלהם, בן דמותם. הם מכירים את כל שיריו בעל פה, מזדהים עם כל ביטוי כאב שלו, מכורים לזעקות השבר שלו, המבטאים את כאבם שלהם, כאב האי-השתייכות לחברה הישראלית.
אבל ירדנה חלמה על מקומות אחרים, לא רצתה לגדול ולחיות כמו אחיה בעיירה הנידחת-משהו, "לא רוצה להיות מסכנה". לכן, מתוך בחירה מודעת, "ביום בהיר אחד" כדבריה, החליטה ששלמה ארצי הוא הזמר שלה, ולא זוהר ארגוב ("כי הוא הכי צבר"). היא החלה לרכוש את תקליטיו, ללכת להופעותיו, לאסוף כל בדל אינפורמציה עליו. ושלא יהיה לכם ספק: בחירתה של ירדנה לא רק שעלתה לה ביוקר מבחינה חברתית (ספגה העלבות ולעג בשכונה ובביתה, משום ש"השתכנזה") - היא גם הפכה את חייה מהקצה אל הקצה, פנימית וחיצונית. תוך שנתיים החלה ירדנה "להתעניין בפוליטיקה", "לקרוא ספרים וכל מיני מגזינים" והשיא הגיע בבחירות האחרונות: ירדנה הצביעה לאהוד ברק ומר"צ.
"שלמה ארצי", היא אמרה לי, "לא רק שהפך אותי לישראלית, הוא גם עזר לי להתפתח, לראות דברים אחרת. היום אני מדברת אחרת, חושבת אחרת, מצביעה אחרת ומרגישה אחרת. הנה, תראה, אפילו את השערות שלי צבעתי לאדום לוהט לפני שבוע". אבל למה דווקא ארצי, שאלתי אותה, למה לא שלום חנוך, או אריק איינשטיין? הרי גם הם נחשבים לשיא הישראליות. לא, היא התעקשה, הם תל אביבים, לא ישראלים שורשיים. הם שרים נגד הארץ, נגד החברה, שלמה ארצי הוא החברה עצמה, ישראל האמיתית.

מחיר הבחירה בארצי

ירדנה היא רק דוגמה אחת. בישראל 2000 חיים מאות אלפי ירדנות ושרות ורינות ודליות, כולם מזרחים (ומזרחיות), שהפנימו את העובדה שלהיות מזרחי בישראל החדשה זה לא עסק משתלם מי-יודע-מה, וכולם משלמים מחיר כבד על בחירתם בארצי. מדוע? מפני שכמעט כל מעריציו המזרחים של ארצי נאלצו למרוד בערכי המשפחה שלהם, בתרבות ממנה הם באו, וזאת משום שקיימת סתירה מהותית בין שתי הקבוצות האלה. במקום להמשיך ולסלסל מאוולים עם הזמרים המזרחיים, הסמיכו כתפם לבן הקיבוץ והתנועעו איתו על הדשא לצליליו ה"ישראלים" של ארצי. רוב ההורים והמשפחות הסתכלו על התופעה בחשש גדול, ראו באוהדי ארצי סוג של בוגדים משוכנזים, חששו שההתנשאות האופיינית תיכף תופנה כלפיהם גם מבן משפחתם הקרוב. אך גם הם ידעו שזהו חלק מתשלום שנאלצו המזרחים החדשים לשלם לחברה ולמקום, על מנת להיחשב ישראלים לגיטימים, קונסנזואליים, ולכן סתמו את הפה. "היא רוצה להתקדם", אמרה לי אמה המבוגרת של ירדנה במבטא מרוקאי בולט, "מה אני אעשה?".
ארצי, אגב, לא נשאר אדיש לתופעה המרתקת הזו – קהל הרואה בו סוג של חבל הצלה, חותמת כשרות – ומאז "גבר הולך לאיבוד" בסוף שנות השבעים אימץ לעצמו סממנים מזרחים מובהקים, כלומר החל להתייחס לירדנה ולסמי. מזמר אשכנזי קפוא, העומד על במה מנוכרת, גבוהה יותר ושר אל קהלו המנומס (ראו ביצוע "אהבתיה" המקורי בפסטיבל הזמר והפזמון בראשית שנות השבעים), הפך פרפורמר חם, אנושי, נוגע, היורד תדיר להתחכך בקהל (אקט שהיה אופייני לזמרים המזרחים ולמועדונים שבהם הופיעו בדרך כלל).

כמו מוכר אבטיחים

אבל לא רק שינוי פיזי חל בו, אלא גם שינוי מילולי, קונספטואלי. במקום לשיר על האדוות, העפאים והקיבוצים הארצישראלים, כמו רוב הזמרים שיוצגו אז על ידי חברות התקליטים הממוסדות (כולל אבי טולדנו, יגאל בשן ויזהר כהן, "המזרחים") החל ארצי להחדיר חומרי חיים אחרים, יותר מזרחים. פה ושם התגנבה שכונה קלופה לשיריו, סוג של מוסיקה אחרת ("חצי עם שר יוון") והשיא – דואט עם שלמה בוסקילה, בו הוא שר חצי בית במרוקאית אסלית, אם כי במבטא רוקנרו'לי, ועם רמז מתוק של שעשוע.
בימים אלו התבשרנו שהמהלך הזה - שיש שיראו בו אמנותי ויש שיראו בו כניעה ללחצי הרייטינג ונסיון להגיע למאסות המזרחיות - נחל הצלחה גדולה. אלבומו האחרון של ארצי, "אהבתיהם", כבר זכה לפלטינה משולשת על מכירת 120,000 עותקים בחודשיים. הישג לא קל, בטח לא היום, כשיש כל כך הרבה דיסקים פיראטיים וכל כך מעט מכירות בתחום הפופ והרוקנ'רול, לא כשזהו התקליט המי-יודע-כמה שלך ולא כשאתה ממחזר חומרים שהצליחו בתקופה אחרת ובמצב רוח לאומי אחר ("את הגשם תן רק בעתו ובאביב פזר לנו פרחים" וגו').
בסרט "אהבתיהם כל הלילה", שביימתי עבור שידורי "קשת" וששודר לפני כחודשיים, שאלתי את ארצי איך הוא מסביר את הצלחתו הפנומנאלית, את שרדנותו הפלאית לאורך שלושה עשורים, את הכיבוש השיטתי של קהלים חדשים בזמן שרוב בני מחזורו נמוגים אל תוך מדף הנוסטלגיה.
"אני לא יודע לענות על השאלה הזאת", הוא הצטנע, "אבל זה מזכיר לי את מוכר האבטיחים הטיפוסי. הרבה פעמים אני רואה את מוכר האבטיחים לוקח אבטיח, דופק עליו מכל הכיוונים, ממשש אותו. אני לא מבין בדיוק מה הוא עושה ומה הוא בודק, אבל בסוף זה בדרך כלל יוצא טוב. אותו דבר אני. אני יודע לדפוק על אבטיחים".
ארצי צודק, אין מה לומר. כדי להצליח בישראל 2000, כמו שהוא מצליח, אתה חייב לדעת לדפוק על אבטיחים, כלומר להריח את העם, את הרוב המזרחי, את המאסות האלה שקרועות על מוסיקה, שאין להן כסף לאכול, אבל הם חייבות את הדיסק החדש של אייל גולן או שרית חדד, אחרת אתה נשאר שלום חנוך.