אוכל פשוט לילדים רעבים
עוף אחד לשבוע, לחם ומרגרינה: אנה וגנר חוזרת לזמנים רעים, אפילו רעים מאד, שבהם אוכל לא היה מובן מאליו, ונזכרת בגעגוע ב"מפעל ההזנה לילדי ישראל" שצריך לחדש אותו. ממש צריך, ממש עכשיו
בתחילת הסתו של כיתה ג' הגיעו המעקלים לנגריה של אבא שלי ולקחו הכל. כשעברתי דרכה אחרי בית הספר, כמו בכל יום בדרך הביתה, אבא אמר שזהו, סוגרים. מן הרצפה, מתוך שבבי הנסורת אספתי כמה פיסות רבועות של אורן גולמי ותחבתי אותן לתוך הילקוט. שתקנו קצת, ואחר כך הוא נטל את ידי בידו ויחד פסענו הביתה, לאט לאט, כאילו היינו הולכים בתוך מים.
כך נפתחה השנה הכי קשה שלנו. המילה "מיתון" נעשתה שגורה כמעט בכל פה בעיירת הפיתוח, בשכונה, בבלוק. לאנשים נגמר הכסף לרהיטים, והוא נגמר לפני שהספיקו לשלם לאבא. גם בגיל שבע וחצי אפשר להבין את זה.
אחר כך צפיתי בהשתאות במראות חדשים לגמרי. סבתא עמליה, גאון אמיתי, מוצאת סדין ישן בדיוק בצבע של התלבושת האחידה ותופרת לי שלוש חולצות כמעט-חדשות, שלא יידעו בבית הספר עד כמה המצב קשה. לפעמים היא מותחת עוף אחד על פני שבוע שלם של ארוחות. ולפעמים, מתוך ייאוש, גם זה בלתי אפשרי.
מהו רעב? מי שלא חווה, חושב על ילדים גוועים באפריקה, באדיבות ה-CNN, בין הפסקות לפרומואים ולפרסומות. אנחנו לא שם. השבח לאל. חסדי שמיים ועומק הבצורת אינם הסיבות היחידות. יש מצבים - כמו שהיה אצלנו - בהם חמישה אנשים מתקיימים מקצבאות זקנה זעומות של סבא איזידור וסבתא עמליה. אבא, שמוכן לעשות כל דבר בידיים, חוזר מלשכת העבודה ואומר שאפילו ביוב אין, ויש תור ארוך לייעור של קרן קיימת ומה יהיה.
אמא, בימים כתיקונם מהנדסת מכונות אבל אז, בסתו של כיתה ג', לגמרי מחוסרת עבודה, תוהה בקול אם בכלל צריך מישהו לנקות במפעלים סביב העיירה, כי גם כאן התור ארוך. המפעלים והחצרות סביבם מעולם לא היו נקיים כל כך, או דוממים כל כך.
הקצבה מגיעה לדואר בעשרים ושמונה בכל חודש. קודם משלמים חשמל, מים, דמי שכירות לעמידר בעבור הזכות להתגורר בשיכון העולים, אחר כך משלמים מה שאפשר לנושים שלפעמים דופקים על הדלת ברעש גדול. "תיכנסי לארון", אומרת סבתא עמליה לפני שהיא פותחת להם את הדלת ומנסה להידבר איתם. אמא ואבא לא בבית. מחפשים עבודה. גם מתוך הארון אני שומעת הכל.
אחר כך הקצבה נגמרת. סבתא הולכת לשוק ואוספת מה שאפשר, ואומרת תודה. ככה נראה רעב: לחם, מרגרינה. ושוב לחם, מרגרינה. ומקרר קטן וריק, וילדה אחת שמתבוננת לגמרי בשקט בסנדביץ' של רוני שלזינגר, בן כיתה, שמבצבצת מתוכו פיסת נקניק מגירת ריר, ומקנאה ומתייאשת. קודם מגיע הייאוש, אחר כך תחושת הרעב האמיתית.
כשהיה רע עוד יותר ואבא חלה ולקחו אותו לבית חולים והוא היה אפור ואכול עצב כבד, יום אחד לא יצאתי להפסקת עשר. הייתי כמעט בת שמונה, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי שגנבתי משהו ממישהו. היה ממש קל להוציא את הסנדביץ' מהתיק שלו ולהעביר לשלי בתוך כיתה ריקה מילדים. אבל איך לאכול אותו בלי שיידעו? בין צלעותי פרפר לב מכורכם, לגמרי לא שלי. אכלתי בגניבה, מאחורי עץ אשל בחורשה בין בית-הספר לבית. ברור שכל ביס נתקע לי בגרון. אבל היה נורא טעים. עם חמאה וחרדל ועגבניה.
לא היינו לבד בסיפור הזה. מסביבנו, בדירות הזעירות של עמידר, הייאוש צמח. אנשים נפגשו ונאנחו, נפרדו ונאנחו. אפילו "בעזרת השם, יהיה בסדר", לא חשוב באיזה מבטא, כבר לא שיכנע את הדוברים.
מה שהציל את הילדים בשנה ההיא, בשנים קשות אחרות, היה "מפעל ההזנה לילדי ישראל". וזה בדיוק מה שנחוץ עכשיו, בימים שבהם מקרינים בשולי החדשות כתבה על העברת עודפי מזון מן הצבא לילדים רעבים. לא קייטרינג, אלא מסגרת קבועה של ארוחת צהריים, כל יום בבית הספר. לא רק למסומנים של לשכת הרווחה. לכל הילדים בבית-הספר, כי הרי אף פעם לא נדע מי רעב באמת. יש אנשים, כמו הורי וסבתא שלי, שלא סיפרו לאיש.
בבית-הספר שלי פעל מטבח מאוד לא משוכלל אבל יעיל ביותר, ובו עבדו נשים טובות-לב שאימצו ילדים עצובים אל סינריהן וגם עשו להם אוכל טעים. והיתה מורה שלימדה אותנו תזונה וכלכלת-בית, ולימדה לבשל מנות בסיסיות, מהירות, זולות, משביעות וטעימות. אלו היו המתכונים הראשונים שרשמתי בכתב יד עגול וילדותי, והיום הם פשוט חקוקים במוח.
מה שזכור לי עוד יותר הוא תחושה של שוויון. כל הילדים, גם הרוני שלזינגרים שיש להם, ישובים יחד סביב שולחנות ארוכים ומחכים לסיר מהביל של מרק אפונה עם חומוס, לקציצות דגים, לפודינג שאינו אלא גבינה לבנה עם מעט קקאו והרבה סוכר בתוכה, אבל טעים, כמה טעים: לא צריך לחוות רעב של מצוקה כדי ליהנות מדברים מאוד פשוטים. צריך רק להיות ילד.
גריגורי סמיונוביץ, אבא שלי, החזיר במשך שנים כל פרוטה לנושים שלו. יצאנו מזה, יחד עם המדינה: בשלהי 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, פתאום היה יותר כסף. הוא לא חזר לנגריה. היו לו ידיים נפלאות. הוא הקים עסק חדש וראה ברכה בעמלו. אפשר היה לשכוח, אלא שאבי ניחן בזיכרון טוב לזמנים רעים. מיום שאפשר היה ועד שהעיירה הפכה לעיר וכבר לא באו עולים חדשים, אבא הלך פעם בשבוע למכולת של אדון רוזנפלד ומילא ארגז במצרכים ונסע לכתובת שקיבל מהסניף המקומי של הסוכנות, כתובת של עולים חדשים מאיתנו, ונתן ואמר ברוך בואכם לישראל. לא קל כאן, אבל יש פה אנשים טובים. אחר כך לימד אותי שצריך לתת משהו מדמי הכיס למי שרעב. וכך אני עושה עד היום, אבל זה לא מספיק.
מפעל ההזנה מת בשנים הטובות, ועכשיו, כך מספרת לי חברה שמכירה את שרת החינוך, אי אפשר להחיות אותו כי אין תקציב. בכלל, כך נדמה, כבר לא ניתן לפתור בעיות גדולות באמת בימים האלה. אפשר רק לדחוק אותן לשולי החדשות, לסטטיסטיקה, לכותרות בעמודים הפנימיים.
הייתי רוצה להאמין שאפשר בכל זאת, ברמה הנקודתית. למשל, שהורים לתלמידים יתארגנו ויקימו מפעל הזנה של בית-ספר אחד. ועוד אחד. שמתוך תחושה נושנה של ערבות הדדית שהייתה כאן פעם, תצמח מחוייבות של ועד הורים לא רק להישגים, אלא גם לתנאים הבסיסיים של קיומם של ילדים בבתי-ספר. אוכל הוא תנאי מאוד מאוד בסיסי. ילדים רעבים לא מגיעים להישגים מפוארים. הראש שלהם עסוק בדברים אחרים לגמרי, כמו בסנדביץ' הבא של רוני שלזינגר.
והייתי רוצה לקוות שמפעלים קטנים כאלה, כשיצמחו, יפעלו כפי שהיה אצלנו. שאוכל לא יתפרש כמתן בסתר מתוך רחמים. אנחנו שילמנו עבור הארוחות הללו. קראנו לזה "המסעדה". שילמנו מעט מאוד, משהו כמו לירה לחודש, אבל לא נתנו לנו לחוש כמבקשי נדבות.
ואני רוצה מאוד להאמין שעשייה כזאת מרחיבה את הלב ומדבקת. ושבצד ארוחת הצהריים ילדים ישובו וילמדו משהו על אוכל בסיסי וזול וטעים, לא כזה שמתרוצץ בפרסומות של ערוץ 2 ומוציא את העיניים למי שאין לו.
קודם מגיע הייאוש, אחר כך הרעב האמיתי. וכשהוא חולף, כך לימדו אותי, מוטלת עלי חובה לסייע. בבית-הספר במקום מגורי אמרו שלא צריך, וייתכן שהם צודקים. אם תמצאו שאצלכם צריך להחיות את מפעל ההזנה, ואם תרצו עזרה בהקמה, אנא כתבו.
סליחה אם התעצבתם אל לבכם במקום לשמוע עוד מעלילות האהבה והאוכל, אבל כתבה אחת בשולי החדשות, על עודפי מזון שצה"ל מחלק לילדים נזקקים, תקועה לי כעת בראש. העלילות עוד ישובו.
ואיך אפשר בלי מתכונים של מפעל ההזנה לילדי ישראל, שצרובים עמוק במוח?
מרק אפונה וחומוס
כל מה שצריך:
250 גרם אפונה יבשה
250 גרם חומוס
100 גרם אטריות למרק
3 בצלים גדולים
2 גזרים גדולים
50 גרם מרגרינה
מלח ופלפל
1/2 כפית כמון או יותר
מים
וכך עושים:
לילה לפני הבישול משרים את גרגרי החומוס במים, ומבשלים במי מלח עד שיתרככו. מוציאים במרית מחוררת. במפעל ההזנה זה היה הרגע הכי פחות נעים: שטפנו את הסיר ויבשנו אותו היטב, והוא היה גדול נורא, שלושה ילדים על כל סיר תחת עינה הפקוחה של המורה. והמשכנו: קצצנו בצלים ובכינו, המסנו מרגרינה, הזהבנו, קילפנו גזר וחתכנו לקוביות גדולות, הוספנו לסיר, שפכנו פנימה את האפונה והתבלינים, הוספנו מים רותחים - שלושה ליטר יספיקו לסיר הביתי שלכם - ובישלנו עד שהאפונה התרככה. או-אז הוספנו אטריות, בישלנו עוד דקות מספר והוספנו את גרגרי החומוס.
לפעמים היו במרק גם שורשים ופטרוזיליה. אפשר בלעדיהם. טעים יותר איתם. צריך לזכור, שהאפונה ממשיכה לתפוח בסיר גם אחרי שמכבים את הלהבה, אבל לא נורא: ליציקה הירוקה אפשר להוסיף מים ולחמם שוב.
גולש תפוחי אדמה
כל מה שצריך:
2 בצלים גדולים
4 שיני שום
50 גרם מרגרינה
קילו תפוחי אדמה
3 מיכלים קטנים של רכז עגבניות
מלח ופלפל
פפריקה מתוקה
1/2 כפית זרעוני קימל או קימל טחון
מים
וכך עושים:
קוצצים בצלים ומזהיבים במרגרינה. מוסיפים פרוסות שיני שום. קולפים תפוחי אדמה וחותכים לקוביות, בערך סנטימטר מעוקב כל אחת. מוסיפים לסיר, מנמיכים להבה ומטגנים את הכל יחד בערך 5-7 דקות. מוסיפים רכז עגבניות ומים כדי כיסוי התבשיל ועוד קצת. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים בערך 20 דקות, או עד שתפוחי האדמה רכים ונימוחים קצת. כן, אפשר להוסיף נקניקיות מעושנות מצויינות לקראת סוף הבישול. כך גיליתי בשמחה בשנים הטובות שאחרי מפעל ההזנה.
קציצות דגים
הן הופיעו כל יום חמישי. הדג היה פילה בקלה, כמובן, אבל מאז המתכון נוסה בהצלחה גם עם דגים יותר נחשבים (כל הדגים יותר נחשבים מבקלה קפוא. אז מה).
מה שצריך:
קילו פילה בקלה מנוקה היטב מאדרות
2 בצלים
זר פטרוזיליה
כפית כמון
ביצה
תפוח אדמה מגורר על פומפיה דקה
2 כפות קמח
מלח ופלפל
שמן לטיגון
וכך נכין:
נפורר בידיים את הדג כדי לגלות אדרות סמויות ונניח בקערה. את תפוח האדמה נגרר בפומפיה דקה, את הפטרוזיליה והבצל נקצוץ, נוסיף את שאר החומרים ונעביר את הכל דרך מטחנת בשר או מעבד מזון. אני בעד המטחנה, לזכר הימים ההם. איך, איך הסתדרנו בלי מעבד? הסתדרנו.
במחבת גדולה, מחממים שמן לטיגון, לא שמן זית. צרים קציצות פחוסות בידיים רטובות ומחליקים בזהירות למחבת. מטגנים על אש גבוהה עד שישחים, ענין של חמש דקות, הופכים ומטגנים עוד שלוש דקות. מספיגים על מפית נייר ומגישים מיד.
מה שקראנו לו "פודינג"
מיכל גבינה לבנה 9%, 2 כפות סוכר, כף קקאו. מערבבים היטב, אבל ממש היטב, שלא יישאר אפילו גושיש. מאד אהבנו את המטלה הזאת במפעל ההזנה, ועוד יותר אהבנו לנקות את כוס הפלסטיק הכחולה בה הוגש הקינוח באצבעות שלנו. וללקק.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
