לקרוא בפקודת המ"פ

לצערי, לא קראתי את 'ככה אני מדברת עם הרוח', הרומאן הראשון של סמי ברדוגו, וגם לא את 'הנערה מאגם מישיגן', הרומאן הראשון של חנה בת שחר, שניהם בהוצאת 'הספריה החדשה'. סביר להניח שמדובר בהחמצה מצערת. קובצי הסיפורים של שני הסופרים, שקדמו לרומאני הביכורים שלהם, היו מבטיחים במיוחד, וגם הראיונות עימם, שהתפרסמו במוספים השונים, היו מתאבנים להפליא. למרות זאת, לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא את ספריהם, והאמת, קצת מביך להודות מדוע: ביצעתי טעות טקטית חמורה וקראתי את דבריו של עורך 'הספריה החדשה', פרופסור מנחם פרי, על העטיפה האחורית של הספרים.
איכשהו, דבריו הצליחו להפריח ממני כל רצון לקרוא בהם. על 'ככה אני מדברת עם 'הרוח כותב פרי: "...החיים מחוץ למלים הגדולות, בעיקופים והתקות, בתוך קולות בלי מלים, או בדיבורים עם הרוח, לקיחת נשימות ארוכות ושחרורן - משכיחים או כובשים לא רק את הזכרונות האישיים, את הרוע הנעים, את החופש המתוק והמסוכן, או את העמידה מול האסון והמוות. מודחקים כאן גם האתוס הישראלי, יום השואה, יום הזכרון, המקום הקולקטיבי ומפת הארץ". ולקראת הסוף: "בסוף היום הזה 'כלום עוד לא נסגר'... השקלול המדוייק של הסיום השברירי הזה פתוח לקוראים. אמנות הפרטים הסוגסטיביים של ברדוגו מגיעה בו לשיאה".
יכול מאוד להיות שזה אני ורק אני, אבל אצלי התפרשו הדברים בערך כך: "קוראים יקרים, לפניכם מונח טקסט שהוא, בעצם, בילבול מוח, ואם תצליחו לצלוח אותו ולהגיע איכשהו אל סופו ה'סוגסטיבי' לא תבינו כלום, אבל תוכלו לספר לכולם שקראתם ספר חשוב ותרגישו נורא חכמים. קריאה מתישה לכולם".
על העטיפה האחורית של 'הנערה מאגם מישיגן' נכתב: "כוחו של הספר הוא ב'מדרגות האחוריות' שלו, באפשרויות הפסיכולוגיות שנפתחות בו, ביד-אמן עדינה, מאחורי גבה של הגיבורה שלו. אפשר לראות בו שרשרת מורכבת של המרות: איידה, אמה החורגת, 'לקחה' למיני את אביה (האדם 'הנכון'), ובכך החליפה את אמה; ואילו את הלל, תחליפו ובנו הרוחני של אביה, 'לוקחת' לה עטל, שבהמשך 'לוקחת' לה גם את ג'ואי, 'בנו' (החורג) - 'המרתי כך את אהבתי מהאב לבן'. אבל ג'ואי, האחרון בשרשרת הגברים, רקדן ואולי חולה איידס, הוא גם אח מטאפורי של מיני, בן מודח ומוגלה כמוה. כל ה'לקיחות' הללו, של אהובים 'אסורים', הן השתקפותה של התשוקה הצפה של מיני, המיטלטלת בין תחליפים והיפוכים..."
"...הסובלימציה שבסוף הספר (ניצחון גדול? ויתור אירוני, כמו של שכנתה סוזי?) חוצה את הגבולות המגדריים והופכת אותה מאשה ל'קול בלבד', למי ששרה 'בלי בושה ובקולי-קולות' למעין אלישע, שאליהו השליך עליו את אדרתו, ושהמיר הורה במורה; למי שמצפה לרשת כפליים מרוחו של אביה".

אתם הבנתם את זה?

מצטער, אני לא הבנתי כלום. ואם להיות רציני, כל זה הוא, כמובן, רק הצעה, אפשרות אחת מרבות. כלומר, מנחם פרי מציע לכם פרשנות פרטנית ומפורטת באופן מבהיל, אבל אתם לא חייבים לקבל אותה. תוכלו לפרש את הטקסט כרצונכם, אם רק תצליחו לסלק מראשכם את ענן הרעש הלבן, שעטיפתו האחורית של הספר פיזרה בנדיבות במוחכם. אתם מוזמנים לנסות. ההימור שלי: התגובה המיידית של כל קורא נורמלי תהיה להניח את הספר בתחתית הערימה שלצד מיטתו, ולהרחיק את הקריאה בו למועד מאוחר יותר. יש לי גם הסבר אלטרנטיבי: יכול להיות שראשי התיבות מ.פ., המופיעים בסוף הטקסט, מרמזים על פונקציה כמו-צבאית, כלומר, כעין 'מפקד פלוגה' ספרותי, שתפקידו ללמדנו איך לקרוא את כתבי 'הספריה החדשה' כמו שצריך, קום-איל-פו, כראוי ובפקודה.
המ"פ הוא כעין קורא-על שהוא גם עורך-על וגם מבקר-על, סמכות כל-יכולה תלת ראשית, שמלמדת את הסופרים לכתוב, את הקוראים לקרוא, ולא פחות חשוב - את המבקרים לבקר. מי שלא מציית להוראות המ"פ פשוט לא מבין את הספר. מה, לא התעכבתם על הסובלימציה שבסוף? לא חשתם בשרשרת המורכבת של ההמרות? איזה קוראים אתם? איך אתם מעיזים לקרוא שלא על פי הוראות המ"פ? מצטער. מהמשימה הכבדה הזאת העדפתי להשתמט. מצידי, תרשמו לי תלונה.

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"