הדילמה העיראקית

נחישות אישית, סבלנות דיפלומטית, איומים מגובים בעוצמה צבאית ותחושה עמוקה של שליחות – הנה ארבעה מרכיבים של ההישג האמריקני (למען הדיוק, האמריקני-בריטי) במועצת הביטחון של האו"ם.
והישג הוא ללא צל של ספק: המועצה אישרה פה-אחד את נוסח הצעת ההחלטה האנטי-עיראקית שהניחה בפניה ארה"ב, בשינוי של שלוש מילים בלבד (במקום "בכל האמצעים" נאמר "באמצעים חריפים"). לא רק סין, צרפת ורוסיה תמכו בה – אפילו סוריה הצביעה בעדה.
צריך לקרוא בעיון את ההחלטה כדי להבין את מלוא חומרתה. היא מטילה על בגדד לא רק משטר של פיקוח נשק נוקשה לאין שיעור מזה שנכפה עליה בתום מלחמת המפרץ – אלא גם מעניקה לפקחים סמכויות נרחבות, הרומסות את ריבונותה של עיראק.
הפקחים, על-פי ההחלטה החדשה, לא יבקשו היתר לאף מהלך, חיפוש, מעצר או ביקור פתע. הם הוסמכו לסגור שטחים בתוך עיראק, להוציא מחוצה לה מבוקשי חקירה עם בני משפחותיהם, להיכנס לכל מבנה, להחרים כל מסמך. התנגדות, ולו קלה וזמנית, של מנגנוני הביטחון העיראקיים לעבודת הפקחים – תחשב מייד להפרה של החלטת מועצת הביטחון, ותעניק לארה"ב ולבעלות בריתה את הסיבה החוקית לצאת למתקפה צבאית בחסות האו"ם. לוח הזמנים של עבודת הפקחים צפוף, מטלותיהם ברורות והאיש העומד בראשם לא נראה כמי שניתן יהיה למרוח אותו בקלות.
סדאם חוסיין, כמובן, לא ציפה להתפתחות כזו. הוא סמך על האירופים החלקלקים, על מפגיני השמאל המסנוורים, על המשטרים הערביים המושחתים. אך בעיקר טעה סדאם בהבנת ממשל בוש (כפי שטעה גם יאסר ערפאת, מסיבות דומות). זהו ממשל אידיאולוגי עם חזון ברור: אחרי הפיגועים של ספטמבר 2001, הוא רואה את עצמו מוביל "מסע צלב" היסטורי לשחרור העמים המוסלמים מהקנאות, מהבערות, מהעוני ומהדיקטטורות שהן, על-פי בוש ושריו, הגורמים האמיתיים לאיום האיסלאמי על הציוויליזציה.
הבחירה העומדת כעת בפני סדאם קשה כקריעת ים-סוף, ויעידו על כך התגובות הסותרות והמבולבלות שבהן התקבלה בבגדד החלטת האו"ם. סדאם אכן הופתע מאוד: הרי עוד לפני שלושת-רבעי שנה נדמה היה ש"הבעיה העיראקית" נשכחה ואף נעקרה מתודעתה של דעת הקהל הבינלאומית.
ארבע שנים אחרי הגירוש המשפיל של פקחי האו"ם, תוך הפגנה של זלזול גמור באומות המאוחדות וחריצת לשון ארוכה לכיוונה של ארה"ב, הפכה בגדד של סדאם ליעד מבוקש לסוחרי העולם. רוסיה ומדינות אירופה התדפקו על שעריה, ועמדו בתור לעשות אתה עסקים. נפט עיראקי זרם חופשי לשווקים והתקבולים ממנו מימנו את שיקומו של צבא עיראק, ואת תוכניות הרכש והפיתוח של נשק לא קונבנציונלי לסוגיו. הכסף שנותר שימש להקמת ארמונות פאר ובונקרים אטומיים לסדאם חוסיין ולמקורביו.
עם בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיאות ופיגועי הטרור של אל-קאעידה על אדמת אמריקה, הכל השתנה. עקב בצד אגודל, איום בצד לחץ, התקדם הממשל האמריקני לעבר מטרתו: לפרק את עיראק מנשקה וממשטרה.
אמש נתנה הקהילייה הבינלאומית, ללא יוצא מן הכלל, את ברכתה למהלכי ארה"ב. סדאם נתלה על קרני דילמה: או שיחשוף את כל מאגרי הנשק הלא-קונבנציונלי שהסתיר ויחסל אותם בתוך מאה ימים, או שיחטוף את ההתקפה האמריקנית במלוא עוצמתה. דרך הביניים נחסמה.
סדאם חוסיין הוא שליט שצעדיו לא ניתנים לחיזוי. מבחינתו, אולי, הברירה של "תמות נפשי עם פלשתים" עדיפה. לא כך מנקודת ראותה האנוכית של הצמרת העיראקית, כולל ראשי צבאו ובניו. בעומדו לבד מול עולם זועם, מול צבא ארה"ב המוכן ומייחל לרגע פקודת האש, ומול האליטה בארצו המעוניינת לשמר את הונה ושלטונה – סדאם חוסיין עשוי לבחור באופציית הכניעה.