אני, אנה וגנר (באמת)

קוראים לו לחם אבוד בצרפתית ופרנץ' טוסט באנגלית ופת-עניים בגרמנית, אבל העיקרון זהה לגמרי: טובלים פרוסות של לחם לבן בחלב ואחר כך בביצה טרופה, מטגנים ומחכים שיעלה מתוכן ניחוח רחוק אבל ברור של ילדות, של שבת בבוקר, של בית, של משפחה. בכל שפה. בכל מקום שהמעדן הקטן והמנחם הזה הגיע אליו.

קוראים לי אנה וגנר, אבל גם אריאנה מלמד. לפעמים יש לאנשים יותר מאשר שם אחד. אריאנה היתה הבחירה של אמי, אבל כשמלאו לי שמונה ימים הלך אבי, גרגורי סמיונוביץ', לבית הכנסת בבוקרשט עם סל מלא בעוגות דבש שאפה בעצמו וכמה בקבוקי יין שרף שהשיג בשוק השחור, והיה מין טקס קטן ולא רשמי שבו הוא ביקש שיקראו לי גם אנה, על שם סבתא שלי. הרב אמר שאנה זה חנה ביידיש. אבא שלי אמר שאנה זה אנה, ודי. לעתים קרובות קרא לי אנושקה. וגנר הוא שמי מנישואין. לא עשיתי בשם הזה שימוש פומבי מעולם. רק כאן.

אי של אהבה ואוכל

מותר לכם לשאול מדוע, כי אתם עושים את המדור הזה לאי קטן ושלו של אהבה ואוכל. בלעדיכם אי אפשר.

אתם: אוהד מושבע שהגיח לכאן והתברר כי סבא שלו ושלי גרו באותו בית, בראשית המאה. הוא גם בישל לי והוא מבשל נפלא. ואלעד, שרוצה ויכול לעזור בעניין מפעל ההזנה. גרסיאלה מברלין הקרה, שקיבלה מתכון לדולסה של חבושים כמו בילדותה. אראל ישראלי מלונדון, שבחר להתרגש כאן איתנו, למרות שנדמה לי כי הוא ציניקן מושבע. ג'וייטה ממילנו שכבר התחילה לפתח יחסים עם האוהד המושבע שלי, לשמחתי הגדולה. פנינה מלוס אנג'לס שהיא מסעדנית רצינית ועוד מעט, בהגיעה ארצה, גם ניפגש. המאפיה האמסטרדמית שקבעה פגישה עם ישראלית אחרת באמסטרדם בגלל המדור, דני מטורונטו שסיפקתי לו עילה קבועה להילחם בכולסטרול ובמתכונים שלי ובכל העולם, כמו שהוא אוהב, ג'ודית ששאלה אם יהיה ספר וגם הציעה, בטובה, לצלם את המנות שיתבשלו. ג'ודית יקרה: יהיה ספר. ועוד עשרות: לובן גולו, איפה אתה ולמה אתה לא עונה למיילים שלך? גלילי לשעבר בעיר הקודש: נכון שאתה מתגעגע לטעמים החריפים של זעתר טרי, בדיוק עכשיו? וחנה רצבי – מזמן לא ראיתי מתכון שלך בתגובות. הכל בסדר בבית?

כולכם כאן, כמעט מדי שבוע, במשך שנתיים שהן אולי הקשות בחיינו כבוגרים בארץ הזאת וכישראלים מחוצה לה. אני יודעת על פי התגובות שחיפשתם אי של שקט. בשנתיים האחרונות כתבתי אותו, כמיטב יכולתי. נהיינו קצת משפחה וירטואלית, והתרגשנו ביחד ושמחנו ובישלנו ואהבנו, כמו שאני באמת רוצה שיהיה בין בני אדם תבוניים, תמיד, אם אפשר.

אז למה לכתוב בשם אחר, תשאלו. כי מחוץ לאי קטן של שלווה, רוחשים חיים אחרים לגמרי. בהם יש אחת, אריאנה מלמד, והיא – איך לומר זאת בעדינות – שנויה במחלוקת. כמבקרת ספרות, כמי שכותבת טור על תקשורת, כמשתתפת מזדמנת בערוץ הדעות. וודאי כסופרת וכמובן, גם כמי שהיתה מבקרת המסעדות של "7 ימים". קשת התגובות שאריאנה הזאת קיבצה תחת פרי עטה מאז שיש ynet נעה בין הזמנה להתאבד ברעל (בפורום ספרות, אם לא אכפת לכם, ובגלל שחשבתי קצת אחרת מן המגיב האנונימי) לבין הערכה שאני לא לגמרי ראויה לה.

אנה, לעומת זאת, מקבלת המון אהבה. ואין לכם מושג עד כמה זה מרגש ומחמם את הלב ונותן כוח לכתוב ולאהוב עוד. ולבשל.

והכי מצחיק היה לגלות, שאנשים שבויים בדימויים שהם מדביקים לאנשים אינם מכירים כלל. כשכתבתי ביקורת מסעדות שהתפרסמה גם כאן, קיבלתי תגובות לפיהן אינני מבינה דבר וחצי דבר באוכל. באותם ימים עצמם אנה וגנר זכתה להערכתם של בשלנים מצויינים.

לא השתניתי

בחודשיים האחרונים האהבה ששכנה על דפי המדור הזה הלכה והתעצמה. אין לי כל הסבר לכך. לא השתניתי. הכתיבה לא השתפרה. אבל פת-אום ובבת אחת קרו יותר מדי דברים. אנה וגנר התחילה לקבל הצעות עבודה. המון המון הצעות עבודה במשך חודש: לעשות משהו בטלויזיה, אולי תוכנית בישול חדשה. לכתוב טור לעיתון חדש שיראה אור עוד מעט. להתראיין אצל גיא פינס ובמשהו על הבוקר ובעיתון אחר. להוציא ספר לאור. לעשות פינה קבועה עם מתכון וסיפור אי שם בערוץ חרוץ אחד. העורכת, משי גולדמן, עמדה יפה בפרץ והעבירה לי את ההצעות שהצחיקו אותי (חוץ מהספר). לא רוצה לעבוד בשום מקום. אנה וגנר גרה ב-ynet, ולא זזה. טוב לי כאן. טוב לי אתכם.

מה שכן, בחוץ נהיה מעיק. בשבועיים האחרונים אני מקבלת ריקושטים מכל מיני פינות, שעוד יבצעו כאן תרגיל של חשיפה עיתונאית איפשהו, ושלא יהיה לי שקט. אני אוהבת שקט וחשוב לי לשמור עליו: אז הנה, עכשיו אתם יודעים.

כל מילה, כל מתכון – אמת

יש כאן אחת – אנה וגנר, שכתבה על החיים שלה. כל מילה מתוכם, כל מתכון, הם אמת, והם של אריאנה מלמד. הנפשות הפועלות אמיתיות לגמרי. בני משפחתי הופיעו בשמותיהם. כן, היינו רעבים באשדוד במיתון הגדול של שנות הששים. כן, אבי היה אמן מטבח אמיתי, ומומחה גדול במילים קטנות על אהבה. על מרק העוף הנהדר שלו כתבתי כבר לפני שנים רבות, ב"העיר".

בתולדות העיתונות העברית היו מבקרים פחדנים שחתמו על ביקורות ארסיות בשמות בדויים, וכך לא נחשפו לאש צולבת של ביקורת הביקורת. אני בחרתי לעבוד הפוך: את החיבה קיבלה מישהי אנונימית. עם התגובות הקשות שקיבלה אריאנה מלמד אני מתמודדת – מתוקף תפקידי – בשמי המלא. לא תשמעו אותי מקטרת על זה.

ומה עכשיו? לא הולכת לשום מקום. בנינו כאן אי ביחד. נעים בו. נמשיך להיפגש. אני חייבת דיווח מלא על הארוחה המצוינת עם האוהד המושבע (ואם אתם עדיין מעוניינים - ניכנס לפרטים בטור הבא ביום חמישי). חייבת לאנה יפימובנה מתכון למשהו מהילדות שלה – אנה, המשהו הזה, שכלל לא ידעת מה שמו, הוא בורשט חמציצים ואורז. ברוסית קוראים לזה "שאוו". ויש רשימה ארוכה של אנשים שאני פשוט מתה לבשל איתם, וכולם הסכימו, והם יתארחו כאן בשבועות ובחודשים הקרובים.

מצידי – זה יימשך

אז מה אתם אומרים –נמשיך לקרוא לזה "אנה וגנר, אהבה ואוכל"? למה לא, בעצם. ושנמשיך, במיילים, לגלגל את רעיון החייאת מפעל ההזנה לילדי ישראל? למה לא, בעצם. ותודה לכולכם על הקריאה, ההיענות, ההתרגשות וחדוות הלבבות שקורנת מן הדפים. מצידי, זה יימשך.

ועכשיו, אפשר להפשיל שרוולים ולאכול משהו?

בגרמנית קוראים לזה לינזנזופה, Linsensuppe, בערבית –מרק'את עדאש. יש אנשים – ומרקים – שזכו ליותר מגרסה אחת וליותר משם אחד. במטבח הזעיר שלי, כולה שני מטר על מטר וחצי ארונות, מבעבע עכשיו סיר שחור גדול גדוש בכל טוב, שעוד מעט נחליט באיזו גרסה יגיע לשולחן. זה יהיה מרק מנחם מאוד, פשוט מאוד. כמו גשם, כמו צחוק פתאומי, כמו החיבוק שהייתי רוצה לתת עכשיו לכל מי שפה איתי בשנתיים האחרונות.

מרק עדשים

כשנלך לקניות, נתכונן לשתי הגרסאות. תמיד יש מה לעשות בכוסברה טרייה ובשום, בכמון ובשמן זית, אם תחליטו לבשל את הגרסה הגרמנית. לעומת זאת, אם ברגע האחרון יבוא לכם דווקא על מרק ערבי מקומי, ודאי תמצאו מה לעשות בחזה האווז, או בשינקן. לא ניסיתי לשלב בין הגרסאות, ונדמה לי שלא צריך. יפרחו נא מאה מרקים.