הדחויים והאילמים

בעת האחרונה אני חש יותר ויותר כי תחומים רבים בהוויה הישראלית זרים לי, כי אני חי בשכנות לעוול משווע, ומגלה לא פעם אטימות מוזרה ומתמשכת אל מול תופעות המחייבות זעקת מחאה. אני יודע, "סדר היום הלאומי" עמוס מנשוא, עוד זה מדבר וזה בא, דם שפוך ומשבר מחריף. אך חברה רגישה והוגנת נבחנת בשעות מצוקה. דווקא אז היא נבחנת ביחסה לחלשים שבה, לאילמים ולחסרי-המגן. ישראל נתפסת, למרבה הצער והבושה, גם כחברת קיטוב מעמדי מכוער ואטום, נעדרת שותפות וחמלה. לא פעם אתה שואל: "הזאת נעמי?!".
בימים אלה שוחחתי ארוכות עם אשה אחת העוסקת בתוכניות התערבות ומניעה לתינוקות ולפעוטות בסיכון על רקע סביבתי. היא שאלה אותי: מהם הקווים האדומים? מהי חובת המדינה כלפי אוכלוסיות חלשות ובעיקר כלפי תינוקות ופעוטות? היא אומרת לי שילדים הגדלים בסביבה שבה ההורים אינם מסוגלים לספק צרכים בסיסיים – פיסיים, התפתחותיים ורגשיים – עלולים לנצל רק חלק זעיר מהפוטנציאל התקין שאתו הם נולדו. היא מוסיפה שהנתונים מראים כי אצל 50% מהילדים הסובלים מפיגור שכלי, הסיבות לפיגור הן מחסור בגירויים מתאימים בגיל הרך. היא אומרת לי שזה איום ונורא שילד שנולד תקין נידון לפיגור ולקשיים כה גדולים, שאיתור מוקדם וטיפול נאות לילד ולמשפחה יכולים למנוע את התופעה הקשה הזאת.
התוכניות שבהן היא עוסקת מיועדות לילדים החיים בתנאים הקשים ביותר, במשפחות הסובלות מבעיות עוני, עבריינות, אלימות, סמים, זנות וכו'. היא מציינת שהארוחה החמה היחידה שילדים אלה זוכים לה היא זו שהם מקבלים במעון. הוריהם חסרים הן את הכוח והן את הידע להתמודד עם המצוקה. הילדים משלמים את מלוא המחיר. בעבר, היא אומרת, היה כסף לתוכניות שעסקו במתן תמיכה נפשית והדרכה להורים. כיום תוכניות אלה הולכות ונעלמות, למרות שכל העלות השנתית שלהן שווה לעלות החודשית של לשכת שר בלי תיק.
היא נסערת מאוד. "עד עתה", היא אומרת, "לא ביקשתי את עזרתך. אתה חייב לעשות משהו, לפחות להשמיע את הצעקה. לי לא יקשיבו". מפיה אני למד שהכנסת קיבלה לפני שנתיים הצעת חוק של ח"כ תמר גוז'נסקי, המחייבת את המדינה לספק מסגרת חינוכית לפעוטות ותינוקות בסיכון, לפחות ל-8 שעות ביום שבהן הילד יאכל, יירחץ ויקבל העשרה. לא זו בלבד שהמימוש תקוע כבר שנתיים, אלא צמצמו את מספר הפעוטות והתינוקות שמשרד העבודה והרווחה מממן את שהותם במעונות. הילדים האלה מוכרים ללשכות הסעד כנתונים בסיכון פיסי. איך אפשר להשלים עם כך שילד צורח שעות מבלי שאיש ייגש אליו?
32 אלף ילדים שנגד הוריהם הוגשו תלונות על התעללות מצויים בטיפולם של 100 פקידי סעד הקורסים תחת העול. המדינה הזאת תפצה פושטי רגל החייבים מאות מיליונים ותשלם את משכורתם של הרבה משגיחי כשרות ומשמידי אלפי טונות של ירקות ופירות, שנועדו להיות מעשר לכוהנים, אך לא תמצא את התקציב הנדרש למימון מעונות יום לילדים בסיכון, למשרות נוספות לפקידי סעד, לתוכניות תמיכה להורים (כמו "פסיעות ראשונות" ו"אור").
היא אומרת לי, "קיבלתי חינוך ציוני לאהבת הארץ והמדינה וחשבתי שיש בישראל איזה סוג של צדק חברתי, של אחריות המדינה לחיי אנשים, ובעיקר לחיי תינוקות ופעוטות שאין להם פה. האמנתי שהגורמים האחראיים לא יניחו שילדים יוזנחו ויופקרו לסבל בגלל 'בעיות תקציביות'".
אני יושב מולה ומקשיב לדבריה. קשה לי לומר לה, כדרכי, דברי עידוד ונחמה. אני שותק ומקשיב: "גדלתי באמונה שישראל היא מדינת חוק וצדק. ההכרה שאני חיה במדינה שאין בה היום לא חוק ולא צדק מפחידה אותי יותר מסכנת פיגוע. אבא, לפעמים אני חשה שמדינת ישראל מתגרשת מאתנו".
הבאתי מקצת מדבריה. אני מכיר אותה מקרוב. היא נועה, בתי.