ימינה פנה

לא יכול להיות ספק מי ניצח במערכת הבחירות של 2003 – הימין. ימין מדיני וימין כלכלי. הניצחון הזה של הימין חושף ישראל חדשה: ישראל יותר לאומית; ישראל יותר ליברלית; ישראל יותר – הרבה יותר – חילונית והרבה פחות עדתית. ישראל החדשה היא ישראל של שרון ושל לפיד, בעלי שיער השיבה, ולא של מצנע ושל ישי, בעלי הזקנים.
ב-1977, ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, העניש הציבור את מפלגות השלטון שהיו אחראיות למחדל ההוא. שנתיים וחצי אחרי אינתיפאדת הטרור העניש הציבור את המפלגות שהיו אחראיות להסכמי אוסלו. העבודה, מרצ ואפילו ש"ס חטפו מכת נוק-אאוט מהבוחרים.
תופעת שינוי אינה אירוע חולף. מפלגה זו, שהשכילה להישאר מחוץ לקואליציות, מבטאת את האינטרסים האמיתיים של מעמד חברתי וכלכלי קיים ומתחזק. שינוי משקפת עכשיו את סולם העדיפויות של מעמד הביניים הישראלי – מהעשירון הרביעי ועד העשירון התשיעי. בעבר הלא רחוק נשא מעמד זה את עינו למפלגת העבודה. אך העבודה אכזבה אותו. זזה שמאלה מדי, נעשתה יונית מדי.
שינוי זיהתה נכון את נקודות הכעס של בוחריה: הם דורשים חלוקה צודקת לא של משאבי המדינה, אלא של הנטל הרובץ על אזרחי המדינה. בישראל 2003, במדינה במלחמה, השוויון בנטל חשוב מהשוויון בהכנסות ובעושר.
כלי התקשורת לא חסכו משינוי את שבט ביקורתם. היא תוארה כאסופה מקרית של רעיונות, ככלי רעיוני ריק, כמפלגת השנאה. אבל שינוי עשתה את המהפך של בחירות 2003. השוואה של הרכב הכנסת הבאה עם הרכבה ב-1996 מראה זאת בבירור. הליכוד חזר לעוצמה שהייתה לו לפני שש שנים. ש"ס חזרה לממדיה המצומקים דאז, ורק מפלגת העבודה נחתכה כמעט בחצי – לטובת שינוי.
ההצבעה המסיבית לליכוד ולשינוי (שתי המפלגות האלה קיבלו ביחד כ-45% מקולות היהודים!), משמעותה גם כלכלית-חברתית. מדיניות כלכלית שמרכיביה הם ריסון תקציבי, קיצוצים ברווחה, אבטלה גבוהה, האצה בהפרטה, מסי הכנסה נמוכים, גלובליזציה ותחרותיות קיבלה את אישורו הגורף של ציבור הבוחרים. שום שלטון לא יוכל להתעלם מכך. השמאל החברתי נדחק לשוליים, הפך מפרטנר למטרד. כמו כן ירד כוחן של מפלגות קטנות עם אינטרסים גדולים. החברה הישראלית מתוארת לפעמים כקהילייה של שבטים. אך בבחירות 2003 הפנו הבוחרים, בייחוד הצעירים, את גבם למפלגות שבט טיפוסיות וחיזקו את המפלגות שהממלכתיות בפיהן.
מי שלא היה מוכן לתת ניצחון לגוש הלאומי-ליברלי וסירב להצביע לשמאל, נעדר מהקלפיות. אלה היו הרי בחירות כפויות. רוב האזרחים לא רצו בהן. רוב המפלגות נגררו אליהן. רוב הפוליטיקאים שנאו אותן. המשק סלד מהן. הן נתפסו כבלבול-מוח שלא בעתו, כקוץ בישבן. למה לי בחירות עכשיו – שאל את עצמו הישראלי – באמצע כל הבלגאן הזה: טרור, אבטלה, עיראק? מה ייצא לי מהן? ממשלה אחרת, שתעשה אותו הדבר שעשתה הממשלה היוצאת?

מפלגת האדישים

אני רשום להצבעה בקלפי קטנה במזרח תל אביב. זהו אזור מובהק של קולות צפים, מתלבטים, עוברים ממפלגה למפלגה, מגוש לגוש. לפי הקורה ליד הקלפי שלי אני יכול לדעת לאן נושבת הרוח. בגן הציבורי שבכניסה מתקיים בכל מערכת בחירות מפגש ערני של פעילים ושל בוחרים. יש כרזות, ויכוחים, סטיקרים ומיץ אשכוליות. אתמול בחמש אחרי הצהרים הלכתי לקלפי שלי. איש לא התגודד בכניסה. איש לא דחף לידי פתק הצבעה עם כוס מיץ. איש לא היה שם. ילדים לא שיחקו עם קרעי הכרזות, כי לא היו כרזות. רק רוח חורפית קרירה שרקה בין השיחים.
האזנתי לשיחות המצביעים. הם דיברו על ענייני דיומא: על הפנסיה, על העבודה, על השכנים, על הבנק. גם על הטילים העיראקיים דיברו. רק לא על הבחירות. אלמלא עמדנו בתור לקלפי, הייתי חושב שאנחנו עומדים בתור לקופת חולים. מאחורי הפרגוד נקבל מרשם לתרופה שממילא אינה עוזרת ונלך הביתה להזיע, עד הביקור הבא.
ליד הקלפי שלי ישראל הצביעה אדישות: באתי, הצבעתי, הלכתי. מפלגת האדישים זכתה שם ברוב ברור.