מאחורי גבי

בראשית שנות ה-40 בקולנוע "אוריון" הירושלמי, חגגה מדי פעם חבורת ילדים על שאריות תשלילים של סרטים ישנים שהתגוללו בחוץ. הם היו מסדרים את הצלולויד בסדר כלשהו, מחברים לצידם שני מקלות, כפי שיש בספרי תורה, מכוונים פנס, מגלגלים ומפליגים לעולם של דמיון. לעיתים היו מוכנסים פנימה בחסות החשיכה על ידי הסדרן, אביו של אחד מהם. הקולנוע סחף אותם בקסמיו. הם לא הסתפקו בפרוטקציה ב"אוריון" ונהגו להתפלח לבתי קולנוע אחרים בסביבה. "אדיסון", "ציון", "תל-אור". הטכניקה היתה מוכרת. בעוד אחד מהם מסיח את דעתו של מבקר הכרטיסים, חבריו היו חומקים פנימה.
בין ילדי החבורה, שראתה מכל הבא לעין, מהרפתקאות "טרזן" ועד סרטים בכיכובו של ארול פלין, בלט ילדון משכונת הפחים שליד שוק מחנה יהודה, שהתגלה כארטיסט מלידה. קראו לו גבי, בקיצור, אבל כדי לשמור עליו, כבן הזקונים במשפחה מרובת ילדים, נוצקו בשמו שמות כל המלאכים: גבריאל-מיכאל-רפאל.
הילדון הזה יזכה לאחד הרגעים המרגשים בחייו, כשבאירוע פרס האקדמיה לקולנוע, "האוסקר הישראלי" בפי העם, שיתקיים השבוע ב"סינרמה" בתל-אביב ביום שלישי, יוענק לו פרס מיוחד על מפעל חיים.

נבוך בסרטים

זהו גבי עמרני, שהיה בעבר משחקני הקולנוע המועסקים ביותר בארץ ויצר על הבד הרבה דמויות לא נשכחות. לערב אחד הוא יתפנה ממירוץ הצגות חנוך לוין, שבהן הוא מככב בימים אלה בתיאטרון "הקאמרי", ויזכה לשעה של חסד קולנועי.
"יש משהו מפתה בקולנוע, שבשנייה שאתה רוצה להשיג בו שלמות אתה משיג אותה", אומר עמרני. "אני אוהב במדיום גם את האתגר של הופעה בסצינות, לאו דווקא לפי סדר העלילה הכרונולוגי. כשעומדים באתגר זה, תוך כדי מהומה של פנסים וצעקות, יש הרגשה נהדרת. כשנגמרים הצילומים, סגרת עניין וזהו. מה שיש על המסך - טייק איט אור ליב איט. לעומת זאת, הצגות הן עסק מתמשך ותמיד אפשר לתקן".
אני פוגש את עמרני, 64, בביתו בקריית קריניצי ברמת-גן. לידו רעייתו ורדה, ברקע הבנות נעמה, דקלה ומעין (קצת יותר רחוקה הבת הבכורה, הילה, מנישואיו הקודמים). על השולחן ערימת צילומים. זה מה שנשאר לעמרני מהסרטים שבהם השתתף. "אני חושב שלא ראיתי 90 אחוז מהם", הוא מפתיע. "היו לכך אלף ואחת סיבות, וזה הזמן להודות שקשה לי לראות את עצמי על המסך. אם אני נאלץ להגיע לפרמיירה, אני משפיל את עיניי לקרקע במבוכה ועושה עצמי מחפש בכיסים, כדי שמבטי לא ייתקל בקהל..."

מופתע ממנחם

לדבריו, הוא נהיה שחקן קולנוע בלי שהתכוון לכך. ב-66' נקלע לצילומי "פורטונה", לאחר ששב מלימודי משחק בניו-יורק. עמרני: "בסך הכל באתי לומר שלום למנחם (גולן), שבתיאטרון שלו הופעתי שנים קודם לכן, וגם השלמתי לו שם בימוי הצגת ילדים כשנסע לאמריקה. בדיוק צילמו איזו סצינה בבית קפה, והיה צורך בחבר'ה מול המצלמה. 'תיכנס לתמונה!', מנחם הפתיע אותי. כששאלתי אותו מה אני צריך לעשות, השיב שעלי רק לשבת, לשתות קפה וסתם לפטפט. מפה לשם צצה סכין והתבקשתי לעשות איתה תנועה. זה שיעשע אותי, אז נעניתי. 'עכשיו בצרפתית!' דרש. מפה לשם נהיה תפקיד".
אחרי גולן ליהק אותו אפרים קישון לתפקידי שוטרים ב"ארבינקא" וב"תעלת בלאומילך", ואצלו גם שיחק מול שייקה אופיר כאיש כנופייה ב"השוטר אזולאי". לדבריו, "שקט כמו זה שקישון הקרין בסרטיו, לא מצאתי בשום סרט אחר". באווירה שונה, של הרבה בדיחות וצחוקים, הוא נתקל ב"השכונה שלנו", של אורי זהר, לאחר ששנים לפני כן היה מבוחניו בלהקת הנח"ל. עמרני גם שיחק ב"הצילו את המציל", סרט הפרידה של זהר מהעולם החילוני. "הבן אדם השתנה לנו מול העיניים", הוא מציין. "לא הבנו מה ואיך. יום אחד, בדרך לשירותים במלון הסמוך לחוף, גיליתי את הסוד, כשמצאתי את אורי, שקודם הצטלם בבגד ים זעיר, מוקף בחבורה של מזוקנים. אז הבנתי שהסיפור אבוד".

מחפש את הוליווד

מהסרט "המטרה טיראן", שצולם בדרום הרחוק, זוכר עמרני, "איך הגמל שלי התחיל פתאום לרדוף אחרי ואיים לנשוך אותי", וגם את "הסנדוויצ'ים שהגיעו אלינו מיובשים, ואז הבנתי סופית שהוליווד זה לא פה". ב"מותו של יהודי", שנקרא גם "האיש שלנו בדמשק", נתקל בכוכב הזר אקים טמירוף, אמריקני ממוצא ארמני, ממשתפי הסרט "למי צילצלו הפעמונים?". זה היה באחרית ימיו ו"היה קשה מאוד לעבוד איתו, כי הוא היה שוכח טקסטים ומאשים את כולנו". ב"לופו" היה לו מפגש משעשע עם יהודה ברקן, בתור עוזרו, עם סרט המשך בניו-יורק.
מ"הפריצה הגדולה", על מבצע של לוחמים ישראלים בסוריה, השתמרה בזכרונו של עמרני פריצה מסוג שונה לגמרי: "חוץ מלרוץ עם המרגמות על הכתפיים, רוב תקופת הצילומים נלחמנו, הצוות הישראלי, לקבל בירה, כמו השחקנים הזרים. יום אחד זה נמאס, ואריק (לביא) פרץ את המקרר ואמר 'בירה חופשי לכולם!'".
סיפור בפני עצמו היה המערבון "מאדרון", שצולם באזור ים המלח. "אז היה לי אחד הקטעים המוטרפים בקריירה", נזכר עמרני. "בדיוק השתתפתי בהצגות 'הקוקו והסרפן', שרצו בהתחלה בחיפה. מההצגה הייתי נכנס למיני מיינור הטרנטה שלי, ולאורך הלילה מתגלגל בדרכים עד באר-שבע. אין לי מושג איך לא קרתה לי תאונה. לפנות בוקר הייתי מגיע למלון בערד שבו החבר'ה התאפרו. בעודי די מנומנם, היו מאפרים גם אותי, ובו בזמן דוחפים לי איזה סנדוויץ' לפה.
"הבמאי ג'רי הופר היה רוב הזמן שתוי, ומי שהשתלט שם על הצילומים היה כוכב הסרט, ריצ'ארד בון, איש עם נשמה, אבל עם המון תאקלים עם לסלי קרון, הכוכבת הנשית של הסרט. אני, ישראלי בתפקיד מכסיקני דובר אנגלית במבטא ספרדי, הייתי ביניהם על תקן איש או"ם. לסלי היתה מותק של בחורה! למרות החוויות יצאתי מהסרט בתחושת אכזבה. מההצגה מנעו ממני לצאת לאמריקה, למסע יחסי הציבור לסרט. אם הייתי נוסע, אולי היו מגלים אותי בהוליווד..."

מומחה לסכינים

ב"אריאנה", ראשון הסרטים שבהם שיתף פעולה עם ג'ורג' עובדיה, הוא שיחק בעל מפעל: "גורג'י היה אז אדם די בודד, מעין אבא לכולנו ואיש מקצוע שהסריט במהירות, בלי לשים יותר מדי לב לפרטים הקטנים. בסרט הבא ששיחקתי אצלו, 'פישקה במילואים', שם גילמתי מומחה לסכינאות, נקעתי את הרגל תוך כדי הקפיצות על הג'בלאות. הצליעה שלי בסרט אמיתית".
ב"מתנה משמיים" הוא שיחק בלש שלומיאל, וב"סלמוניקו" היה אחד מאנשי שוק הפשפשים. ב"משפחת צנעני", בבימוי בועז דוידזון, לא רק שקיבל תפקיד ראשי, אלא כל הסרט הועמס על כתפיו. עד היום עמרני אינו סולח למדביקי תווית הבורקס לסרט הזה. סרט נוסף שנתפר לפי מידותיו היה "מלך ליום אחד", בבימוי אסי דיין, שם שיחק בתפקיד האנושי של שוער במלון החולם להיות ביג בוס. באותה שנה, 80', הוכיח עמרני, בתפקיד העסקן שמעון צורי ב"המשחק האמיתי", שהוא לא רק שחקן של קומדיות. דווקא אבי כהן, במאי "החרצופים" היום, איפשר לו לגלות את הפן האחר שלו כשחקן.
ב"שיגעון של אבא", בבימוי אלי שגיא, שם שיחק מוסכניק, היתה לו סגירת מעגל עם ידידתו מלהקת הנח"ל, שושיק שני, ש"איתה הייתי עושה הצגות בדרך להופעות בבסיסים". לצד חבר אחר מהלהקה, חיים טופול, הגיח בתפקיד קטן של קיבוצניק ("מה לא עושים בשביל חברים?") ב"רומן בהמשכים", בבימוי עודד קוטלר.

מתפלא שנדחק

התרגשות שונה לגמרי היתה לעמרני בהפקת הטלוויזיה הזרה "גולדה". בעודו משחק שם נהג אוטובוס, התרגש להופיע מול שחקנית אגדית כאינגריד ברגמן, שפתחה עימו בסמול-טוק חביב. "ממנה אני זוכר את החיוכים הנהדרים שהרעיפה עלי בצילומים". ב"זהר" של ערן ריקליס הוא שיחק את האמרגן, תפקיד שהורכב מדמויותיהם של האחים מאיר ואשר ראובני. "זה היה משהו לא שיגרתי", הוא מספר. "לא רק שתי דמויות בתפקיד אחד, אלא שגם היה עלי לשחק אנשים קיימים. לא העתקתי אותם אחד לאחד".
"זהר" ו"הגמל המעופף" של רמי נעמן היו שני הסרטים הישראליים היחידים שבהם הופיע בשנות ה-90', פרט ל"צדק מוחלט" של ארנון צדוק. "מופלא בעיני שנדחקתי הצידה מהעשייה הקולנועית כאן", משתומם עמרני. "כאילו שאימצו את סיסמת 'הצעירים לטיס'. אולי הבמאים החדשים פוחדים מהמקצוענות של שחקנים ותיקים כמוני. זה משונה. לך תסביר את זה. היה צריך לקום ידיד כמו ארנון ולגייס אותי ל'צדק מוחלט', כבן זוגה של יונה עטרי, ואת ההמשך, ב'משפחת עזאני', כולם רואים. אני מקווה שעוד יעשו כאן סרטי משפחה טובים, לא רק לנסות להיות אמריקה".
איזכור הסידרה "משפחת עזאני" סוחף את עמרני לנימה מהורהרת. "שנים אתה יכול להופיע בסרטים ובהצגות, אבל אין כמו פיפס בטלוויזיה. סידרה או פרסומת, וכולם מדברים על זה. כל הכבוד לטלוויזיה. כל הכבוד לאוסקר הקולנוע הישראלי. אבל אחרי 'הזונה מאוהיו' ו'אשכבה' אני מתרגש ב'הבכיינים', ההצגה האחרונה של חנוך לוין. וואו, איזו הצגה..."