קינה על פיסת טבע

תל חדיד הוא מקום מיוחד וצנוע מאוד. אין בו נוף מרהיב או נכסי טבע ותרבות מרשימים. הייחוד שלו בנגישות ובידידות למשתמש. טבע ירוק, נוף פתוח, קרוב לבית. במובן זה המאמר הזה הוא קינה על פיסת טבע שלמרות המאמץ שנעשה לשמרה אבדה לנו.
מבחינות רבות, במשך עשרות השנים האחרונות, שימש המקום הזה כנקודת היציאה הקרובה ביותר אל הטבע. טרמינל ההמראה של מי שגר בלב גוש דן ובכל זאת רוצה לראות שדה, פרחים וכמה עצי חרוב וזית. מדובר בגבעה ירוקה, טיפ טיפה מעבר לגבול המזרחי של גוש דן. במהלך החורף, כאשר פורחות הכלניות והרקפות בתחילת פברואר, מגיעים לכאן, בעיקר בסופי שבוע, הרבה מאוד מטיילים.
היתרון של תל חדיד נעוץ קודם לכל במיקום הנוח שלו – נסיעה קצרצרה מן הבית. לא צריך לזלזל בקרבה הגיאוגרפית הזו. תענוג גדול מאין כמותו טמון באפשרות לצאת אל חיק טבע קרוב מאד אל הבית, בלי נסיעות ארוכות במכונית, בלי פקקי התנועה של צומת גלילות בדרך חזרה. פשוט לקפוץ ולחזור. עבור מי שגר, כמוני, בפתח תקווה, מדובר בנסיעה בת רבע שעה. פיתוי שקשה לעמוד בפניו כאשר השמש זורחת והכלניות פורחות.
תל חדיד נמצא כמה מאות מטרים מדרום למושב בית נחמיה וכמה קילומטרים ממזרח לנמל התעופה בן גוריון. ההגעה אליו פשוטה וקלה מאוד, בעיקר מכביש 444. כאשר באים מצפון חולפים על פני הכניסה לבית נחמיה וממשיכים עוד כמה מאות מטרים דרומה. פנייה משולטת שמאלה מסמנת את הכניסה לתל. פעם, לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי ילד, זה היה ליבו של חיק הטבע הכי קרוב לבית, אבל היו עוד הרבה שדות ירוקים לאורך הכביש הזה. אחר כך בנו את אלעד, את שוהם, וממש בכניסה לתל הקימו אנדרטה לחללי משמר הגבול. מכל אלה עוד אפשר היה, איכשהו להתעלם.

טיול באוויר

השנה נעשתה קפיצת מדרגה מדהימה. התל עדיין קיים. שביל העפר מוביל עדיין לרחבה שאפשר להחנות בה את הרכב. משם אפשר לצעוד בטיול נעים שנמשך כרבע שעה עד לפסגת התל. מכאן אפשר לראות קצת מן החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום ובעיקר את כל גוש דן פרוש על כף היד. מקיפים אותו, עדיין, שדות ירוקות ופורחים. הפואנטה מתבררת לצופה הנדהם רק כאשר הוא עומד בראש התל. למעשה, נוחתת עליו ההכרה; את כל הטיול הזה שתואר כאן, עשינו באוויר, כאשר מתחתינו, במנהרה שנחצבה בלב האדמה, עובר כביש חוצה ישראל, רחב, שחור, מפואר וריק להפליא.
אמנם דעה מוצקה על נחיצותו התחבורתית של הכביש הזה היתה לי כבר לפני עשר שנים (והיא אפילו נכתבה בכמה מאמרים שפרסמתי אז במגאזין "מסע אחר" ושזכו לתגובות נזעמות של אנשי החברה שהקימה את הכביש). אבל תחושת הקלאוסטרופוביה האמיתית אחזה בי רק כשעמדתי בראש תל חדיד וראיתי שהפרחים שכל כך נהניתי מהם רגע קודם לכן צומחים למעשה על תקרת המנהרה. תל חדיד הפך משטח פתוח לאדנית פרחונית בקומה שלישית.

הטבע כבר לא טבעי

בעצם, מה רע כל כך, אמרתי לעצמי. הרי באו אנשי הכביש ועשו כמיטב יכולתם כדי לשמור על פיסת הטבע החביבה וההיסטורית הזו. הם השקיעו כאן ממון רב ומאמץ כדי לא להחריב את השדה הירוק וסללו תחתיו כביש. אין לי טענה אליהם. איני יודע אם מניעי השמירה על הסביבה עמדו בראש מענייהם כאשר עשו זאת, אבל ההרגשה היתה בכל זאת מוזרה מאוד. הטבע כבר לא היה טבעי. אפשר לתאר זאת כך: במשך זמן רב אתה מלטף את שערה של אהובתך ואז, לפתע, מתברר לך שמדובר בפיאה נוכרית. כך בדיוק.
בתל חדיד צומחים עכשיו עצי חרוב מעל המנהרה של חוצה ישראל, וכלניות ורקפות ועצי זית והכל כבר נראה מסודר, ושמור, אם כי לא נקי חלילה, שהרי בלי ערימת מקררים ישנים ומחלידים שמישהו זרק במרכז הגבעה אי אפשר.
מי שנוסע על כביש חוצה ישראל לא יכול חלילה לרדת וליהנות מן הנוף בתל חדיד. ראשית כי הוא שילם לא מעט כסף כדי לנסוע בכביש ולא כדי ליהנות מן הנוף, שנית, כי זה כביש מהיר שאין בו יציאה דווקא כאן. העניין הזה, לפחות כרגע, לא כך כך מדאיג, כי רק מכוניות מעטות, שאפשר לספור אותן על כף יד אחת נראו על הכביש, אבל יכול להיות שזה עוד ישתנה ובעזרת השם יהיו עוד פקקי תנועה על כביש מספר שש.

השדה הזה אבוד

תל חדיד, למרות המאמץ והכסף שבחציבת המנהרה, הוא קורבן של הפיתוח הלא הכרחי. הכביש נסלל והפקקים החמירו. השדה הזה אבוד. המחשבה המדאיגה באמת, זו שבגללה כדאי להשקיע קצת מחשבה בגורלו העגום והאבוד של הנוף בתל חדיד, היא מה יהיה עם קטעי הכביש האחרים. בימים אלה אמורה ממשלת ישראל להכריע לזכות הזכיינים שיהיו אחראים להמשך סלילת הכביש צפונה ודרומה. כיום נסלל קטע הכביש המרכזי, זה המקיף את גוש דן. למעשה אמור להיסלל בשלב זה כל הקטע שבין ברקאי בצפון לאזור גדרה בדרום.
עתודות הנוף והשטחים הפתוחים של מדינת ישראל נמצאות ברובן הגדול דווקא מעבר לקטעים אלה. אם אפשר היה עוד להתווכח על הצדקה כלשהי בנחיצותו של כביש אורך דוגמת כביש 6 באזור המרכז הרי שקשה מאוד להוכיח את הטענה הזו מחוץ לגוש דן. גם באזור המרכז טוב הרבה יותר היה אם היינו מצוידים כיום, בתום השקעה של כשישה מיליארד שקל, בכמה כבישי רוחב טובים שיתחברו לכביש 444 ובתשתית של מסילת רכבת, שפוגעת הרבה פחות בנוף ובסביבה. אבל במדינה שבה מזרימים כל יום את הביוב לים, קשה לצפות לרגישות סביבתית מורכבת כל כך.