אנחנו כמו הנטשות, אבל אחרת

ראיון ראשון עם יוצר או להקה שמוציאים תקליט ראשון, מתמקד תמיד בכמה קשה היה להגיע ליום הזה. ההחלטה שהגיע הזמן לזחול החוצה מהמגירה, השירים העצובים שנכתבו מתוך חרדות אותנטיות, הפחד שאף חברת תקליטים לא תרצה להסתכל עליהם, החודשים או השנים שהם חיו על קוטג', המריבות, רגעי השבירה, והפשרות האמנותיות שנאלצו לעשות כדי לגרום לכל זה לקרות. בנות להקת 'חמסה' לא מכירות שום דבר מההווי הזה. כל מה שהן היו צריכות לעשות כדי להגיע ליום הזה - זה להגיע. כשהן הגיעו, כבר חיכו להן השירים שהן אמורות לשיר, הבגדים שהן אמורות ללבוש, הספרים שיסדרו להן את הפריזורות, המאפרות שיגדילו להן את העיניים, הכוריאוגרף שידייק להם את העינטוזים ולוחות זמנים מסודרים מעכשיו ועד לעוד שנתיים, קצת כמו בצבא.

חובה בכל טברנה

להקת 'חמסה', שהשיר המקפיץ שלה, "אתה חייב למות עלי", מרצד ברדיו, היא מה שמכונה להקת קונספט, או להקת מנהל. להקת קונספט היא תולדה של חזון של מפיק או מנהל מוזיקלי (במקרה הזה אייל בוחבוט ודרור מרגלית), שמחליטים להמציא להקה חדשה שתביא את המכה, תכבוש את המדינה וגם, לא פחות חשוב, תחזיר במהירות את ההשקעה. ככה נולדו 'הספייס גירלס', או אצלנו - 'היי פייב' ואחריהם להקת 'פור יו', שניסתה לרשת אותה.
הרעיון מאחורי להקת קונספט צריך להיות ברור, משהו שאפשר למכור בשלוש שורות. ואכן, גם מאחורי 'חמסה' עומד קונספט ברור מאוד - להקת בנות, אבל עם טוויסט. להקת בנות מזרחית - או ים-תיכונית, כדי להיות פוליטיקלי קורקט, או ישראלית, כדי להיות סופר-סופר תקין פוליטית. מה שבדרך כלל קורה עם הלהקות האלה זה שהן מתחילות ברעש גדול, מוציאות כמה תקליטים, אחרי כמה שנים מתברר שהחברים בקושי סובלים אחד את השני, ואז פליטי הלהקה מנסים לסלול את דרכם כסולנים או במקרה ההפוך צוללים לתהומות הנשייה.
התקליט הראשון של 'חמסה' מורכב באופן מחושב משירי פאן, ג'ננה וסבבה שיהפכו לשירי חובה בכל טברנה, מבלדות בכייניות ובעיקר משירים במשקל נוצה שיכולים להתברג בנוחות בפלייליסט של כל תחנת רדיו. בנות חמסה הן כרמי שמרון (24), נעמה אתל (25), יסמין סוויסה (22), פזית הרמן (22), והמבוגרת שבחבורה אתי קסטרו (27). הן החברות הכי טובות בעולם, ואם צריך לנסות להגדיר את הטייפ-קאסט של כל אחת, אז נהמר על החלוקה הבאה: כרמי היא המשקית תש הרוחנית, פזית היא פצצת הסקס, נעמה היא הבלונדינית הקשוחה והפמיניסטית, אתי היא המתוקה טובת הלב ויסמין היא הילדה הקטנה והמפונקת שהגיע מחיפה לעיר הגדולה ונפתחו לה העיניים.
לכולן יש ניסיון בימתי, להקות צבאיות, חתונות, הצגות ילדים, ולכולן חמסה היא הפרויקט הרציני הראשון. הן לא יודעות לענות על השאלה מתי בדיוק ייצא התקליט שלהן, או מה השיר הבא שישוחרר לרדיו, כי הן לא הכי מעורבות בדברים האלה. הן בעיקר אומרות תודה כל בוקר ומקוות שיום אחד אולי הן גם יראו מזה שקל. אה, והן משתמשות המון במילה "אמנות".

- נוח לכן עם זה שהכל מוכתב לכן, שאתן להקה שהודבקה באופן מלאכותי, שאתן קצת בובות על חוט?

כרמי: "זה נכון שהיה באמת ניסיון לתפור משהו, ואנחנו פה רק בגלל שלמישהו אחר היה בראש איזשהו קונספט, אבל אחרי שבחרו את הבנות - אנחנו באות מהכיוון של אמנות. כל אחת מביאה את האמנות שלה, וגם בתוך הקונספט הזה יוצא מוצר מאוד מקורי, כי כל אחת מביאה את עצמה".
נעמה: "כשכל אחת שרה היא מביאה את עצמה. אנחנו מתחברות למילים, נכנסות לזה ומרגישות כאילו זה שלנו, כאילו אנחנו הבאנו את זה. זה לא משנה".
אתי: "לא נשיר שירים שלא נוח לנו איתם. היו כמה שירים שעבדנו עליהם לאלבום, אבל כששרנו ראינו שזה לא היה זה, אז הם לא נכנסו. זה לא שלא מקשיבים לנו בכלל ושאין מקום לדעות שלנו".

- מנסים לקטלג את המוזיקה שלכן כמזרחית. מוזיקה מזרחית בכלל קרובה ללבכן? זה מה ששמעתם בבית?

כרמי: "אנחנו לא קוראות לזה מוזיקה מזרחית. זו מוזיקה ים-תיכונית, עממית, ישראלית, ואנחנו כולנו ישראליות. המטרה היא להגיע לקהל כמה שיותר גדול ולא לפלח שוק מצומצם כמו אמנים אחרים. אנחנו רוצות שאנשים יקחו מהמוזיקה שלנו וישפרו את איכות חייהם כדי לעשות שמח בימים קשים אלה. המוזיקה היא לא רק מזרחית. יש בה כל מיני אלמנטים אחרים, גם פופ ודאנס, וכל אחת מתחברת למה שקרוב לליבה".
יסמין: "נגיד שיש במוזיקה הזו גם טאץ' לטיני, ואני רוקדת סלסה ומאוד מתחברת מהכיוון הלטיני".

- ואיך אתן מתחברות לטקסטים? אלה לא בדיוק שירי עומק, אלא להיטים קלילים בחרוזים שמחים.

כרמי: "אנחנו דווקא כן רואות רבדים מאוד עמוקים בטקסטים, מאוד התחברנו למילים".
נעמה: "יש משפטים שאנחנו זוכרות ומצטטות כל הזמן".
פזית: "נראה לי שיש לך תפיסה לגבי מה זה עמוק ומה זה לא. החברים של נטשה זה כאילו עמוק ו'אתה חייב למות עלי', זה לא עמוק. זה לא נכון. אני חושבת שזה עמוק במידה שווה, רק אחרת".
יסמין: "אני חושבת שאם היית נותנת טקסט שלנו ל'חברים של נטשה', זה היה נשמע לך עמוק וקורע לב, אבל אנחנו לא 'החברים של נטשה', אנחנו בקטע אחר".

עובדות על הגוף

- אחד הדברים החשובים ביותר בלהקת בנות זה הלוק. חשוב שתיראו טוב. בתור זמרות, לא מכעיס
אתכן שיש חשיבות כזו למראה? שאתן צריכות להיות גם להקה של 'כוסיות'?

פזית: "למה מכעיס? להיפך, מראה זה חשוב. זה חשוב לנו באותה מידה שזה חשוב למנהלים של הלהקה.
זה נכון שיש זמרים שאצלם הכל זה אמנות ושירה, והלוק לא חשוב, אבל אצלנו זה מעולם לא היה ככה, גם לפני הלהקה. אנחנו לא חמש ג'יפות שהביאו מהרחוב, אנחנו בחורות שמאוד מקפידות על עצמן, תמיד שואפות להיראות טוב".
כרמי: "זה בא עם האהבה למקצוע. יחד עם האהבה להופיע בא גם הרצון להתגנדר ולהיראות טוב. כל מה שאת רואה עכשיו, כשבדיוק חזרנו מצילומים, זו תוצאה של סטיילינג ועבודה של אנשי מקצוע עלינו, שהשקיעו בנו שעות ארוכות. אנחנו מעריכות את זה".
פזית: "מאז שהגענו ללהקה לימדו אותנו איך להיראות הכי טוב שאנחנו יכולות, כי לפעמים את לא אובייקטיבית לגבי עצמך. את חושבת שמשהו מתאים לך, למרות שזה בעצם זה לא, ועכשיו יש לנו אנשי מקצוע שהתפקיד שלהם הוא להגיד לנו מה מתאים לנו ומה לא. זו הגדולה של העניין".

- ואם תהיו מפורסמות מאוד, אי אפשר יהיה לתפוס אתכן יורדות לקיוסק עם טריינינג?

פזית: "תלוי איזה טריינינג. יש טריינינג ויש טריינינג".
כרמי: "אבל הלוואי, הלוואי שנגיע למקום הזה שנצטרך לחשוב עשר פעמים על איך אנחנו נראות לפני שאנחנו יוצאות מהבית. זה החלום שלנו, וכשהיום הזה יגיע אני מבטיחה שנחשוב על זה".
פזית: "אנחנו עובדות על הגוף ועושות כושר וזה לא תמיד כיף, אבל זה חלק מהעניין, אין מה לעשות. אף אחד לא רוצה כונפות שיעלו לבמה".
אתי: "ובכל זאת, אנחנו לא דוגמניות, ורזון זה כבר לא הכי באופנה, אז אנחנו גם לא נסחפות. אנחנו אוכלות שוקולד ממולא בתות כל היום".
כרמי: "הלוק הוא חלק מהקונספט. האנשים שהקימו את הלהקה הזו רצו להקת בנות שתיראה טוב. זה חלק מהפרויקט".

- בטח היה חשוב למנהלים שתהיה בלהקה גם בלונדינית או שתיים.

פזית: "כן, סביר להניח שהם רצו שיהיו בלהקה מכל הסוגים, כל המינים וכל הגוונים. בלונדיניות, שחורות, מכל הסוגים. נעמה היא בלונדינית אמיתית, אני סתם שחורדינית".

- יש גם הכוונה מרחוק שתקרינו סקס אפיל, שתהיו להקת בנות סקסית?

פזית: "זה לא משהו שאפשר לעשות בכוח. כל אחת מביאה את עצמה ואת מה שיש לה. מישהו יכול להגיד עלי שאני סקסית ומישהו אחר לא. אני חושבת שזה משהו שרק הקהל יכול לשפוט. הקהל יחליט אם אנחנו סקסיות או לא".
כרמי: "יש אחד שנדלק על יסמין ועל היופי שלה, יש אחד שרואה את אתי ואומר 'איזו מתוקה', יש כאלה שחושבים שמתוק זה סקסי".
אתי: "יש כאלה שיחשבו שאני סקסית".
יסמין: "אם מישהו ירצה שנתפשט - נשקול את זה בכובד ראש ונדרוש הרבה אפסים בשביל זה. אני כבר מעלה את המחיר".
נעמה: "סליחה? בשום פנים ואופן, לי יש קווים אדומים. אני שמרנית, אני לא אתפשט אף פעם. אין מצב. עבור שום סכום, עם כל הכבוד".

כולן רוצות להתחתן

- מה השתנה בחיים שלכן מאז שנהייתן להקה?

יסמין: "הכל, אני תמיד קיבלתי הכל בכף של זהב לפה. לא כפית - כף. תמיד עשו לי ודאגו לי, הייתי הכי מפונקת שיש. יכולתי להישאר בבית, בחיפה, בחממה, אבל בחרתי ללכת אחרי האהבה שלי, האמנות שלי, ולהצטרף למשפחה החדשה הזאת, להתחיל לעשות דברים לבד. זה שינוי מאוד גדול בשבילי. להיות עצמאית, לנשום אוויר אחר".
פזית: "אני חושבת שמאוד התבגרתי. התבגרתי בלהקה הזו בשנתיים האחרונות כמו שלא הייתי מתבגרת בחמש שנים. זה נתן לי פרספקטיבה, למדתי המון על חברות ועל אנשים. אני שמה לב פתאום איך אנשים שלא דיברתי איתם שנים מתקשרים אלי ופתאום הם החברים הכי טובים שלי. כשאת משנה לעצמך קצת את החיים ואת סדר העדיפויות, ומעמידה דברים ואנשים ומערכות יחסים במבחן, את לומדת דברים מדהימים. את לומדת מי יעמוד לצידך ברגע האמת ומי לא".

- היו גברים שנטשו אתכם בגלל הלהקה, שלא עמדו לצידכן?

נעמה: "אנחנו נטשנו אותם. לא, סתם, זה לא בגלל הלהקה. לי היה חבר חמש שנים עד לפני שלושה ימים ונפרדנו, לא בגלל הלהקה. היינו ארבע שנים ביחד, נפרדנו וחזרנו, עברנו לגור ביחד ופירקנו בסוף את החבילה. זה לא עבד. תמיד אמרתי לכל גבר שהשירה והקריירה הן אצלי במקום הראשון. כל גבר שרוצה קשר איתי חייב לדעת שבאיזשהו מקום הוא יהיה סקנד בסט".
כרמי: "אי אפשר להשקיע כל הזמן בפול רייס בכל התחומים. אם אני כרגע משקיעה בפיתוח העצמי שלי ובלהקה, אז יכול להיות שאין לי את הזמן והאנרגיה להשקיע בזוגיות. יכול להיות שעכשיו לא תהיה לי זוגיות, וכשהכל יירגע אז תהיה לי. בעיקרון כולן פה רוצות להתחתן. כולן רוצות מישהו תומך שיהיה אפשר להישען עליו".
פזית: "היום רק לי ולאתי יש בני זוג. לי יש חבר שאני גרה איתו כבר שנה וחצי, ומאוד טוב לנו. הוא תומך בי, והלהקה לא שינתה בינינו כלום".
אתי: "ואני כבר התגרשתי פעם אחת, שקטה שקטה. היום יש לי חבר, והכל בסדר".
נעמה: "זה קשה. סדר היום שלנו עמוס, ואם צריך להשקיע קצת זמן בבן זוג בוויקנד אז אולי נמצא איזו שבת ב-2005¯".
יסמין: "אני אישית מרגישה שהתחתנתי כבר, עם הלהקה. פעם חשבתי שכזו אהבה גדולה יכולה להיות רק אהבה רומנטית לגבר, ובאמת תמיד היה לי מישהו. היום אני רואה כמה אהבה יש בלהקה הזאת, וזה מספיק לי לעכשיו".

- וחיכוכים אין בכלל?

פזית: "יש חיכוכים, בטח שיש, מה רע בזה? ברור שיש. יש ויכוחים ומריבות ויש חילוקי דעות, כמו בכל קבוצה, אבל אנחנו פותחות הכל ומדברות על הכל. אם מישהי עשתה משהו לא בסדר אני אבוא ואגיד לה, ואם מישהי לא מספיק טובה בעבודה, גם נגיד לה".
כרמי: "נוצרה פה מערכת יחסים שהיא כמו משפחה. זה יותר מחברות, כי לחברות יש דברים שלא הייתי אומרת, אבל במשפחה סובלים הכל. סובלים את הקפריזות של כל אחת ומתמודדים איתה. את באה כל בוקר ואת יודעת שיום אחד את היועצת, יום אחד את המתייעצת, יום אחד את המתקרצצת והכל בסדר. לכל אחת יש את הבאסות והקטעים שלה, ולמדנו להכיר אחת את השנייה ולקבל הכל. עצם העובדה שאנחנו לומדות להתגבר על המכשולים כקבוצה, לומדות להיות חלק מקבוצה, זה מאוד מאתגר וגם נותן לנו המון כוח. אם מישהי לא העיזה לעשות איזה צעד בחיים שלה, הלהקה נותנת לכל אחת מאיתנו כוח לעשות את כל מה שלא היה לנו אומץ לעשות".

חמסה חמסה חמסה

- ללהקות קונספט יש בדרך כלל תאריך תפוגה. במקרה הכי טוב הן פועלות ארבע-חמש שנים גג, ואז מתפרקות. אתן מודעות לזה?

כרמי: "קיימות אופציות לכל כיוון, אבל אני אספר לך משהו: מהיום שנכנסנו להרכב הזה היתה תחושה של קארמה, שאנחנו נכנסות למשהו שהולך להצליח בענק, שאנחנו שותפות להצלחה, חלק ממשהו מבטיח. ועד היום, חמסה חמסה חמסה, הכל לפי התוכנית. הנה תודה לאל יוצא תקליט וחברת תקליטים החתימה אותנו, והיום יש לנו ממש סדר היום של אמנים. הולכות למספרה ואז לאיפור וחדר כושר וחזרה מוזיקלית. זה משהו שרק חלמנו עליו כל החיים. כל היום זה רק חמסה".
נעמה: "אמיר פיי גוטמן, שהתחיל בתור הבמאי והכיאוגרף של הלהקה ונהיה בהמשך גם האח הגדול שלה וחבר טוב, מדבר איתנו הרבה על כל הקטע של ההערצה. הוא מספר לנו על כל מה שהוא עבר ומלמד אותנו איך להתמודד עם זה".
כרמי: "כל היופי הוא שאין לנו מושג מה יקרה מחר, ואיזה כיף זה לא לדעת מה יהיה מחר".
פזית: "לי זה יהיה קצת מוזר אם הלהקה תתפרק. זה לא נתפס לי דבר כזה. לא יכולה לחשוב על לא להיות פה יותר ולא לראות את כולם כל בוקר. אבל אם זה יקרה - זה יקרה".

- יש לכן פחדים שאולי ינצלו אתכם בענייני כספים?

נעמה: "ממש לא. אנחנו סומכות בעיניים עצומות על האנשים שאנחנו עובדים איתם. אני אזכיר את 'החברים של נטשה', שלא ראו שקל מהאלבום הראשון שלהם, למרות שהוא שהצליח מאוד".
כרמי: "אז זו ריזיקה. ריזיקה שכל בן אדם שיש לו חלום לוקח. זה כמו שמישהו שלומד משחק יודע שהוא יהיה תפרן שלוש שנים, אבל שווה לו לחיות על לחם וגבינה בגלל מה שיקרה לו אחר כך".
פזית: "תמיד יהיו מי שירצו לרמות, אבל אנחנו סומכות. אני חושבת שגם אם ירמו אותי ויתנו לי עשירית ממה שמגיע לי - אם לא יחסר לי כלום אני אהיה מאושרת. לא איכפת לי. אין לי בעיה עם זה".
כרמי: "אנחנו עדיין מרגישות שאנחנו צריכות להגיד תודה על הצ'אנס שקיבלנו, ומי יודע איפה היינו אם לא היינו מקבלות אותו. זה עניין של סדר עדיפויות. כשאתה אנונימי ואף אחד לא יודע מי אתה, כל מה שמעניין אותך זה רק להיות מפורסם ושכולם יזהו אותך. כשנגיע לשם אולי ישתנה לנו סדר העדיפויות".
נעמה: "כמה בנות במדינה הזו קיבלו הזדמנות כזו? משקיעים בנו כסף, משקיעים בנו הון תועפות".
יסמין: "אף אחת מאיתנו לא באה לפה להתעשר. באנו לעשות אמנות, ואם נתוגמל עליה - מה טוב. אם לא, לא נורא".