שייקספיר לספקנים

בסיבוב הקודם של מלחמת המפרץ, לקחתי איתי לחדר האטום רק ספר אחד: מהדורה נושנה וחבוטה של כל מחזות שייקספיר. לקראת המערכה המתחדשת הסרתי ממנו קצת אבק ושוב הבנתי, שלעולם לא אצליח להגיע לקריאה ממצה, לא של הטרגדיות ההיסטוריות שהן לכאורה היצירות הפחות מורכבות שלו, ודאי לא של מחזות המוסר הקומיים שבכל רגע נתון זוכים לאינטרפרטציות שונות והפוכות על במות בחמש יבשות, וודאי שבימי חיי, לא משנה כמה פעמים אשוב ואקרא, תמיד לא אצליח למצות את כל העושר, התחכום והסיבוך ששייקספיר טווה במחזה האחרון שלו, "הסערה".
"שייקספיר הוא בן זמננו", נהגו מלומדים לומר לפני שנכתב ספר בשם הזה. מה הופך את המחזאי מסטרטפורד, ארבע מאות שנה כמעט אחרי שקולמוסו חדל מלהפיק להיטים עבור תיאטרון ה"גלובז", ליוצר הכי פופלארי בתולדות התיאטרון – וגם לזה שעדיין מחולל אינספור דוקטורטים, מפרנס אלפי מלומדים ומייצר פה ושם שערוריות בימתיות נאות, שלא לדבר על פרודיות וחיקויים שקמו לא באין-מספר בחלוף המאות?
ברור שאין מדובר בעושר העלילה, או במגוון האפקטים הבימתיים ששייקספיר הצליח לדחוס בתוך ארבע-חמש מערכות בטרגדיה, קומדיה או רומנסה. ובאמת, למי אכפת מה מצב המריבות בין אצילים מוורונה, או האם באמת משהו רקוב בממלכת דנמרק, או אם חילופי הזהויות, גאג אליזבתני רווח, יסתיימו בכך שהאוהבים הנכונים יזהו זה את זה וכולם ייצאו במחול על פני הבמה. גם המונולוגים הגדולים לבדם – של המלט ושל המלך ליר, למשל – לא היו מקבעים אותו בתודעתנו כאחד היוצרים החשובים ביותר של כל הזמנים, אם לא הגדול מכולם.
את הישרדותו של שייקספיר במוחנו אי אפשר לשייך אפילו לרבגוניות של יצירתו. בני זמנו, כמו גם בני הדורות הבאים, הרבו לייצר מחזות כדי להתפרנס. קהל הצופים היה זעיר, את הטלוויזיה טרם המציאו, והעם דרש בידור חדשני מדי חודשים מספר, ולכן גם קיבל.
מבין הפרשנויות המחכימות המאירות את עומק החשיבה הפסיכולוגית של המחזאי, אני מחבבת במיוחד את זו של הרולד בלום, מחבר "הקנון המערבי". החידוש המרכזי ביצירה של שייקספיר, קובע בלום, הוא המודעות של הגיבורים לדרמה של הנפש שלהם עצמם, שמתרחשת במקביל לדרמה העלילתית. בגיבוריו של שייקספיר מתחולל תמיד שינוי, לעתים מהפך, אישיותי לאורך המחזה. אבל זה אירע עוד לפניו, ועוד בטרגדיות של יוון העתיקה. עם זאת, אנחנו לא מצפים ממדיאה או מאיפיגניה לעמוד נוכח הקהל ולדווח לנו על אודות ההתפתחויות האחרונות של הנשמה שלהן, ואילו מגיבור שייקספירי אנחנו בהחלט לומדים על כך, בווידויים המונולוגיים הזרועים פה ושם בכל מחזה, בין ב"הנרי השני" ובין ב"הסוחר מוונציה". הרכיב הזה בטקסט השייקספירי, שנראה לנו "טבעי" לחלוטין, פשוט לא היה קיים עד לימין של הגאון מסטרטפורד.
ואם אני צריכה לבחור מחזה אחד ויחיד שיציג את כל מעלותיו של שייקספיר, לו הייתי צריכה לבחור בטקסט האחד שיקרב אותו גם אל גדול הספקנים ולמי שלא טרח מעולם לקרוא מחזה אחד ויחיד – הבחירה פשוטה. רק "הסערה".

מסוכסכים עם עצמם

לא בגלל העלילה, כמובן. היא פשוטה עד כדי גיחוך, בעצם. אל אי נטוש שבו מולך מכשף רב-מג המוקף ביצורים פלאיים ומטפל בביתו היחידה מירנדה, מגיעה ספינה טרופה הנושאת כמה שועים ורוזנים, ביניהם אלונסו מלך נאפולי ובנו הצעיר פרדיננד, וגם אנטוניו הדוכס ממילנו. ב"הסערה" הרבה שייקספיר לכתוב הוראות בימוי. יש מי שסבורים כי עשה זאת כיוון שבעת כתיבת המחזה – 1610-1611 – כבר פרש מן הסצינה הלונדונית לטובת חיי כפר שוקטים, ולפיכך ביקש להבטיח שהכל יבוצע כמו שצריך גם בלי נוכחותו. אחרים, רומנטיקנים בנשמתם, מוכנים להישבע שהוא ידע כי זה המחזה האחרון שלו. כך או כך, הוראות הבימוי לפתיחת התמונה הראשונה מסמנות עושר של אפקטים חזותיים וקוליים שילוו אותנו לכל הדרך, החל בסערת הברקים והרעמים שמאירה את הספינה שנתקעה על האי. בעיני הניצולים, הוא נדמה שומם. אבל שום דבר במחזה הזה אינו דומה למה שיתגלה על אודותיו בהמשך. כל הדמויות, למעט מירנדה ופרדיננד שהם טובים ונעימים וחמודים ולכן עליהם להינשא בסוף הדברים ובכך לספק את הנפש האליזבתנית, מסוכסכות עם עצמן באופנים יצירתיים ביותר.
ראש וראשון הוא פרוספרו, כמובן. כשאנו למדים כי הוא זה שגרם לספינת האצילים לאבד את דרכה בסערה שהוא חולל בעצמו, וכשברור לנו כי הוא מכשף מניפולטיבי ביותר, בדיוק אז אנחנו נדרשים לחוות כלפיו אמפתיה עצומה מפני שהוא עצמו נטרף אל האי עם בתו התינוקת במצוות אחיו אנטוניו, עכשיו כבר לא קורבן כי אם רשע גמור, שהדיח את פרוספרו מכס הדוכסות של מילנו ובעצה אחת עם מלך נפולי השתלט על התפקיד.
אבל עוד בטרם שמחנו כיאות על קיומה של נקמה סימטרית, מתגלה עומק העצב של פרוספרו עצמו. הוא אינו שש לפגוע באיש. הוא מבקש לתקן סדרי עולם וגם לחוות בהודאה של המעוולים, והוא יסתפק בזה מכוח היותו ברייה רציונלית – או לפחות כך הוא אומר לנו.

חיים או אמנות?

אלא שהאי של פרוספרו איננו מקרוקוסמוס של "העולם האמיתי". זהו אי שבו חוברים כוחות התבונה לכוחותיהם של יצורים פלאיים, שגם להם יש סדר יום משל עצמם, ולעתים קרובות הוא מתנגש בזה של בני אנוש סתם. ראש וראשון, תמונת ראי מדהימה של פרוספרו: קאליבאן, הפרא עם הגלימה וזנב הדג, שהוא היסוד החייתי, הקמאי והילדותי הטבוע בכולנו – וכוחו להרע רב במיוחד אם הוא גם גחמני ועצמאי לגמרי, ופרוספרו אינו מצליח לכופפו למרותו כפי שהיה רוצה. והנה גם אריאל, מין קאליבאן-נשית, רוח מעודנת אבל שובבה עד בלי די, שלמרות היותה משרתת נאמנה של פרוספרו היא גם זורעת מבוכה ובלאגאן לא קטן בזכות עצמה. ויש עוד. האי מלא רחשים וסודות, וכל תושביו לומדים במהלך המחזה לא להסתמך על מראה עיניהם ולדעת כי הנסתר רב על הנגלה, שם ובכל מקום נתון.
את "הסערה" פירשו גם כאלגוריה למצבו הקיומי של האדם, שהרי כולנו, בסופו של דבר, דייריו האישיים הבודדים של נפשותינו, נאבקים בכוחות שאלו משחררות ולומדים להכיר באוזלת היד היחסית שלנו – עד הסוף הטוב, שכולנו מקווים לו. אבל מעבר לאנלוגיה פשטנית שכזו, תוכלו למצוא במחזה (כמובן) שיאים של התנגשות בין טוב יחסי לבין רע לא מושלם, בין תחושת מציאות לתחושת בדייה של הנפשות הפועלות, בין התבוני והאמוני, בין הנהיר לאפלולי, בין "החיים" לבין האמנות, בין הטבע לבין התרבות – וגם הנצחון הטקסטואלי הברור של התרבות אינו סופי. בניגוד לרוב המחזות היותר-רציניים שלו, כאן שייקספיר יודע היטב כי אין אפילו בכוחו של מחזאי גאון לפתור בעבור צופיו את כל השאלות המתעוררות במהלך המחזה.
ואת כל היתר, אין מה לעשות, צריך לקרוא. שוב ושוב. שכן כל קריאה יוצרת "סערה" חדשה לגמרי. כי שייקספיר של "הסערה" לעולם יהיה מעניין מכל מפרשיו, מעריציו, מסכמיו, מקטלגיו – ואפילו משני הסרטים המופלאים שנוצרו על פי המחזה, בין שאר נסיונות ההסרטה - "הספרים של פרוספרו" של פיטר גרינווי ו"הסערה" של פול מזורסקי. לחוששים שהמפגש עם הטקסט השייקספירי יהפוך לעימות, בהחלט מומלץ להתחיל בסרטים – ולא לוותר.

בשבוע הבא: להיות או לא להיות – האם זו באמת השאלה?