"לא" למלחמה בלי תמיכה

המלחמה נגד עיראק לא תהיה מלחמת אין ברירה; זו תהיה מלחמת ברירה. זו תהיה מלחמה מתוך בחירה מודעת של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ושל ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר.
זו תהיה גם מלחמה שרוב-רובה של האנושות מתנגד לה. זו תהיה מלחמה שעם הניצחון בה רק יתחילו הבעיות הגדולות. ובתרחיש הגרוע היא אף עלולה להבעיר את כל המזרח התיכון – ואותנו בתוכו.
האם נוצרו תנאים לפתיחתה? על כך אפשרית רק תשובה כנה אחת: לא.
בחודשיים האחרונים נכשלה ארה"ב ביצירת חזית עולמית מינימלית התומכת במלחמה. ממשל בוש לא הציג תוכנית משכנעת לבניית מדינה עיראקית דמוקרטית לאחר תבוסת סדאם חוסיין ולא שיתף בכך מעצמות אחרות. לפיכך לא התהווה אצלן אינטרס כלשהו לתמוך במלחמה "האמריקנית".
בצעד שגוי מסרה ארה"ב את ההכרעה על מידת שיתוף הפעולה של עיראק עם האו"ם בידיו של פקיד שבדי חסר כישורים, שלפני שנים ספורות כבר נכשל באותה משימה בדיוק: פיקוח על פירוק הנשק בעיראק. הנס בליקס, איש אפור, שהוצא מאלמוניותו והפך בן-לילה לפוסק גורלות היסטורי, מהתל כעת בממשל האמריקני ופועל בערמומיות להארכת כהונתו. לפיו יישק דבר, וזו נשיקת עכביש לתוכניות המלחמה של ארה"ב.
ממשל בוש היה יכול לוותר מראש על תמיכת של מועצת הביטחון. המערכה הצבאית נגד סרביה של מילושביץ' נפתחה בלא שום החלטה של המועצה, אבל לאחר שפנתה לאו"ם, בירכה על החלטותיו, השתתפה בדיוניו, רקמה הסכמים במסדרונותיו – ארה"ב אינה יכולה להתנער מהעול המוסרי והמוסדי של ארגון האומות המאוחדות כמו היה סרח עודף, להפנות לו עורף כשלא נוח לה.
"אם בוש ייצא למלחמה ללא גיבוי בינלאומי", כתב השבוע טום פרידמן, העיתונאי המוביל של ה"ניו-יורק טיימס", "אני חושש שאמריקה תפסיד לא רק את סיכוייה לבנות מדינה עיראקית נורמלית, אלא גם את מעמדה כמנהיגתו המוסרית והאסטרטגית של העולם החופשי".
פעמים אחדות שינה ממשל בוש את יעדיה של המלחמה נגד סדאם חוסיין, ובכך הוסיף לערפול ולטשטוש. החלו לפרוח תיאוריות על מניעיה השונים והמשונים, כמו נקמת הבן על השפלת אביו, השתלטות על שדות הנפט, לחץ של שדולה ישראלית ועוד. עכשיו ברור: רבע מיליון החיילים האמריקנים התפרסו סביב גבולותיה של עיראק במטרה אחת ויחידה: להביא לנפילתו של משטר האימים של סדאם חוסיין, לסלק את "הסרטן" עד סוף החודש.
אם תיסוג ארה"ב מכוונותיה המלחמתיות המיידיות בלא הישגים חד-משמעיים, תהיה זו מכה נוראה ליוקרתה וליכולתה להשפיע על הסדר העולמי והמזרח-תיכוני. אך הישגים כאלה יכולים להיות פרי של נכונות להשהות את המלחמה – ולא רק פרי של המלחמה עצמה.
תמורת השהיית המלחמה צריכה ארה"ב לקבל את אישורה של כל מועצת הביטחון ללוח זמנים נוקשה חדש. היא צריכה לקבל שינוי מהותי בכמות, באיכות ובפריסה של כוח הפקחים בעיראק, כולל מינוי ראש פקחים אמריקני. היא צריכה לקבל הסכמה אירופית, רוסית וערבית לכינון משטר חסות דמוקרטי בעיראק בלא לחכות למלחמה כוללת. מלחמה זעירה תספיק. ערעור משטרו של סדאם חוסיין עד כדי נפילתו המהירה אפשרי בהחלט אם יתלכד העולם המערבי והערבי סביב מטרה זו.
מפגן עוצמתה הצבאית של ארה"ב הרי כבר הניב תוצאות אדירות. הנושא העיראקי הוצב בראש סדר היום. עיראק נסוגה מהתנגדותה לפיקוח ומכל עמדותיה האחרות. הפירוק מתבצע, אף שבעצלתיים ובתחבולות. אין מחלוקת בינלאומית על ההכרח לסלק את סדאם חוסיין; הוא נתפס כמסוכן שברודנים.
אף שסדאם אינו היטלר, היו לו ויש לו נטיות היטלריות, אך אלה נבלמו. האמריקנים והבריטים בלמו אותו. הוא בודד, מושפל, נדחק לפינה, מתפשט מנכסיו. והוכח מעל לכל ספק שאמריקה לא תירתע משימוש בעוצמתה הצבאית למטרה הנראית לה צודקת. לכן 2003 כבר לא תהיה 1938.
ולכן המלחמה יכולה לחכות.