בין דמגוגיה להצלחה

גם השנה לווה פרסום הדו"ח על חריגות השכר בחלק מהמגזר הציבורי בחגיגת דמגוגיה, שהוציאה על פני השטח את התכונות הגרועות ביותר של דיון כלכלי וחברתי בישראל. העובדות נדחקו לפינה, הנתונים נרמסו ובסופו של דבר נוצרה מערבולת של יבבות חסרות מבע.
את הקול השפוי השמיעו דווקא פקידי האוצר המטפלים בחריגות, ובראשם יובל רכלבסקי, הממונה על השכר באוצר. דבריו השקולים היוו ניגוד בולט לפטפטת המוסרנית הפסאודו-סוציאלית שהציפה את התקשורת.
נחזור, אפוא, אל העובדות. תיקון מס' 16 לחוק התקציב מחייב מאות גופים (כ-680 במספר: רשויות מקומיות, איגודי ערים, חברות ממשלתיות, רשויות סטטוטוריות, תאגידים שהוקמו לפי חוקים מיוחדים וכעת גם אוניברסיטאות וקופות חולים), הנתמכים מתקציב הממשלה, להגיש לאוצר את תלושי השכר של עובדיהם. יחידה מיוחדת, שהוקמה כתוצאה מהחוק, עוברת על הרשימות כדי למצוא בהן חריגות, הן בתוספות השכר והן בגובה השכר. היחידה מפרסמת את ממצאיה בדו"ח שנתי מקיף. אחרי הפרסום נבדקת כל חריגה לגופה ונפתחים הליכים מנהליים, ואף משפטיים, להחזרת הכסף ששולם – לדעת האוצר – שלא כדין.
התופעה הבולטת במרוצת השנים היא ירידה מתמדת בהיקף חריגות בתשלומי השכר, מ-61% מהגופים שנבדקו ב-1996 ל-17% בלבד השנה. זהו הישג אדיר, הראוי לכל שבח. מסתבר, שניסוח נכון של חוק ומינוי אנשים מתאימים לביצועו ואכיפתו נושאים פרי גם בג'ונגל הביורוקרטי הישראלי.
במקביל, ירד משמעותית המספר של אלה המוגדרים "שיאני השכר" (שכר חודשי ברוטו מעל 35 אלף שקלים). בדו"ח הממונה על השכר, שפורסם שלשום, נמצאו כ-1,800 "שיאני שכר" כאלה מקרב 240 אלף משרות של עובדי הציבור שמשכורתיהם נבדקו. 0.75% בסך הכל.
האם זה הרבה? לא, זה לא הרבה. אין כאן "שתי מדינות", שהאחת "חוגגת" והשנייה "נאנקת". יש כאן מספר קטן מאוד של טעויות ועיוותים בשכר, העשוי להתגלות בכל מערכת העסקה גדולה מאוד.
כיצד מתחלקים שיאני השכר הללו? כ-550 מועסקים ע"י קופות החולים. הקופות נכנסו רק השנה למסגרת הבדיקה של הממונה על השכר ולפי הניסיון המעודד של העבר, הלחץ שלו יוביל לבלימה של השכר החריג ולקיצוצו.
עוד 720 שיאני השכר עובדים במונופולים ממשלתיים: בנק ישראל (מונופול הכסף), חברת החשמל (מונופול החשמל), רשויות של שדות התעופה ושל נמלים ורכבות (מונופולים תחבורתיים), בתי זיקוק (מונופול הזיקוק), מקורות (מונופול המים) ורשות השידור (מונופול האגרה).
האם ניתן לקצץ בשכרם? ניתן, אך הדבר אינו פשוט, כפי שמסביר רכלבסקי. השכר החריג משולם בעיקר לעובדים שצברו ותק רב במסגרת הסכמי עבודה קיבוציים וכן לעובדים – המבוקשים בזמנם – שחתמו על חוזים אישיים. הפרה משמעותית של הסכמים וחוזים על ידי המדינה תתכן, אם בכלל, רק כתוצאה מחקיקה של הכנסת, מו"מ עם איגוד העובדים הייצוגי ופסקי דין של בתי המשפט.
בשנות פעילותו כממונה על השכר חתם רכלבסקי על החלטות להפחתת שכר לא תקין שחסכו למדינה כ-40 מיליון שקל לשנה: חיסכון של 0.1% בעלויות השכר הכוללות של 41 מיליארד שקלים. באווירת המיתון העכשווית אפשר לנסות ולקצץ ל"שיאני השכר" כמה עשרות מיליוני שקלים נוספים, בהליך הסכמה מזורז. יהיה בכך מסר מוסרי ומתן דוגמה אישית; לא תהיה לכך השפעה על הגירעון הנוסף בתקציב הממשלה.
בסך הכל, השיטה שהומצאה ב-1993 ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ושר האוצר בייגה שוחט עובדת היטב. בעלי השכר יוצאי הדופן מוקעים בפרהסיה. התשלומים החריגים מצטמצמים, הכספים מוחזרים ומערכת השכר בשירות הציבורי נעשית בהדרגה יותר הגיונית.
"שיאני השכר" שעדיין נותרו אינם הבעיה העיקרית של המגזר הציבורי, המעסיק כחצי מיליון עובדות ועובדים, ששכרם הריאלי הממוצע נשחק אשתקד בכ-5%.