גירוש בבל לבוורלי הילס

בגיל 28, טאנאז אשגיאן נחשבת לרווקה זקנה במונחי הקהילה היהודית איראנית, שאליה היא משתייכת. ביום הולדתה ה- 25 הזכירו לה ההורים שעל פי מנהגי העדה היא כבר היתה צריכה להיות אם לילדים. דודתה הוסיפה ברצינות מלאה: "אחרי הגיל הזה האישה מתכערת וגברים מאבדים בה עניין".
בחתונת בת דודתה של טאנאז ניגשה אליה ידידת המשפחה, אישה מבוגרת ומנוסה, והציעה למצוא לטאנאז שידוך, "בחור מבית טוב, עורך דין או איש עסקים", תמורת עשרת אלפים דולר בלבד. טאנאז אמרה תודה בנימוס אבל הסבירה שהיא לא מעוניינת כרגע להתחתן. "אולי בעוד שנה, שנתיים", הפטירה לכיוון השדכנית. "בעוד שנה או שנתיים כבר לא תהיי בת 25, ואז זה יעלה לך מאה אלף דולר", הודיעה אשת המקצוע.

פרסית באמריקה

ביום הולדתה ה- 25, החליטה טאנאז שבמקום להתחתן היא תעשה סרט. "נג'יב: ילדה פרסיה באמריקה", הוא סרט תיעודי המתאר ברגישות חריגה את מסע הלחץ שעוברת בחורה בקהילה היהודית-איראנית לקראת גיל 25, הגיל שנחשב כדד-ליין לנישואים.
"נג'יב" הוא כינוי לבחורה פרסייה טובה, ילדה טובה טהרן, מה שטאנאז חונכה להיות מילדותה. המצלמה עוקבת אחרי טאנאז, שמזמן אינה נחשבת ל"נג'יב" בקהילתה, ומתחקה אחר קרובי משפחתה והתגובות שהיא מקבלת מסביבתה. מכרים וקרובי משפחה, שחלקם בקושי מכירים את טאנאז, מביעים בכל הזדמנות את דעתם הלא מצונזרת על האופן שבו היא מנהלת את חייה.
הסרט מעלה את שאלת הזהות של בני הדור השני של הקהילה היהודית-איראנית בארה"ב. הילדים שנולדו באיראן והיגרו לארה"ב עם משפחותיהם עם פרוץ מהפכת האייתולות, מוצאים עצמם משקרים להוריהם, אקט שנחשב לפגיעה חמורה בכבוד ההורים.
משבר הזהות של צעירי העדה הולך ומחמיר ככל שהשנאה כלפי איראן באמריקה צוברת תאוצה (ואירועי ה-11 בספטמבר לא בדיוק הועילו). העובדה כי מרבית בני הקהילה היהודית-איראנית מתרכזים בבוורלי הילס ובגרייט נק, שתיהן שכונות יוקרה, גורמת לצעירים לא פעם להעלים את זהותם האמיתית.
"אני קורא לעצמי פרסי", סרט תיעודי אחר של אשגיאן, עוסק במסכת השקרים שמספרים צעירי העדה לחבריהם האמריקאים, כדי שאלה לא ינדו אותם בגלל מוצאם. הצעירים מנסים להסתתר מאחורי הכינוי "פרסי" שאינו מוכר לבני גילם באמריקה, רק שלא יקשרו את מוצאם לאיראן השטנית.
סרטה השלישי, "מבבל לבוורלי הילס", מספר את סיפור ההגירה היהודית החפוזה מאיראן, עם פרוץ המאורעות שהובילו להפיכה של חומייני. לצד סיפור המעבר בין העולמות השונים, מתאר הסרט את הקרע העמוק בו שרויים מבוגרים רבים מבני העדה, שמראות השטנה של המהפכה האיסלמית לא שחקו את הגעגועים למולדתם.
למרות שהמוצרים הסופיים לוקה בבעיות טכניות, זוכים הסרטים להקרנות רבות בפסטיבלים ברחבי ארה"ב. הרצון העז ללמוד מקרוב על הקהילה היהודית-איראנית הסגורה מפצה על הליקויים באיכות התמונה.

החתונה האירנית שלי

טאנאז, המתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות, היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת בניו סקול. קל לזהות אותה בין יושבי בית הקפה. גם לה, כמו למרבית ילידות איראן, יש עיניים כהות גדולות, ונשיות טבעית ובלתי מתאמצת. "פספסתי את ההזדמנות שלי לעשות המון כסף", היא אומרת בפתיחת השיחה. "ניה ורדלוס (יוצרת "החתונה היוונית שלי") גנבה לי את הרעיון", היא צוחקת בהקשר לסרט "נג'יב".
"כשחגגתי יום הולדת 25, הרגשתי את האכזבה של אמי מהעובדה שאני לא נשואה", היא אומרת. "זו לא היתה רק אכזבה, אלא גם סוג של בושה מהקרובים ומידידי המשפחה. בתרבות האיראנית, את חייבת להתחתן בגיל 25 עם בחור איראני ממשפחה טובה".
זה חל גם על בחורות שבילו את רוב חייהן בארה"ב הליברלית?
"כן, מכיוון שמדובר בסיפור קלאסי של בני דור שני, שמתבלבלים בין תערובת הערכים הזאת, בין הערכים שהם ספגו בבית, כמו ערך המשפחה המקודש, ובין הערכים והנורמות שמכתיבה החברה האמריקאית, ובראשם פמיניזם והגשמה עצמית. כשהחלטתי שאני מתעדת את בלבול הזהות הזה, פניתי לראיין בחורות יהודית ממוצא איראני שגדלו באמריקה. הן לא הסכימו לדבר על הנושא, כיוון שהתרבות הזאת היא תרבות של בושה, ויש דברים, כמו סקס, שלא מדברים עליהם בקול רם. אני חושבת שהבלבול של הדור השני יילך ויתעצם בדור הבא, אצל מי שעכשיו הם בני 16. לדעתי הבנות של הדור הזה יילכו עד הסוף, יגידו 'פאק איט' וישימו פס על המסורת ועל המשפחה".
"עבורי, עשיית הסרטים הללו היתה סוג של תרפיה, כיוון שעברתי ממצב של תסכול למצב שבו אני מתייחסת לכל הנושא בהומור. בהקרנות של הסרט, ניגשו אלי בחורות שסיפרו לי על תחושת ההזדהות שהן חשו עם מה שעברתי. הסרט איפשר להן להסתכל על המשפחה שלהן ועל ההתייחסות לנושא הנישואין באור אחר. צופים מבוגרים, לעומת זאת, מגיבים בזעם. הם אומרים לי שגם ללא הסרט קשה להם לחתן את בנותיהם, אני מניחה שקשה לדור המבוגר לצפות בסרט המתעד את ההתנהגות חסרת היגיון שכל אחד בעדה חוטא בה".
נפגשת עם בנות שנכנעו ללחץ והתחתנו. את מבינה אותן?
"אני מסוגלת להבין אותן. הן היו מודאגות שלא יתחתנו, לכן הן התפשרו על חלק מהדברים. אז אולי הבעלים שלהן לא גבוהים כמו שהן אוהבות, או לא בעלי חוש הומור, אבל כשהן נישאות הן נשמרות מה'גזירה'. כעיקרון, אין לי הרבה חברות איראניות, כיוון שהן חיות חיים מסורתיים ולא ממהרות לשבור את הכללים.
"אני מכירה בנות רבות שבגיל 18 עוזבות את הבית, נוסעות ללמוד בקולג' ואגב כך טועמות מכל טוב שהחיים האמריקניים מציעים להן, כולל מסיבות עד הבוקר, אלכוהול וסמים. בגיל 23 הן מתחילות לחוש את הריקנות והיעדר הערכים של התרבות הזאת, ואז הן חוזרות לבית של ההורים, מתחתנות וחוזרות ליישם את החיים המסורתיים. קשה להן בלי המקום של הקהילה, בפרט לאור העובדה שלבנות יש משבצת ספציפית שהן ממלאות בקהילה ובמשפחה. אז בשנים האחרונות הן מצאו פשרה: הן לומדות ורוכשות מקצועות כמו עריכת דין ורפואה, אבל מתחתנות עם בעל ממוצא איראני ונשארות לחיות בקהילה.
"לבנים, לעומת זאת, יש חיים קלים יותר. הם יכולים לצאת החוצה, לקיים יחסי מין באופן בלתי מוגבל, להשתעשע ולחזור לקהילה בזמנם החופשי".

נג'יב סוגרת מעגל

העבודה על הסרט לא גרמה להרהורי חזרה לקהילה?
"את הסרט עשיתי כדי לחזור לקהילה שלי בדרך מאוד מסוימת, שתשאיר אותי מחוברת לשורשים, אבל לא ממש בפנים. לפני שהתחלתי לצלם, אנשים מסביב אמרו לי, 'אל תעשי סרט על הקהילה היהודית-איראנית, זה יסגור אותך', אבל הרגשתי שאני חייבת את הסרט לעצמי, לאיזון ולחיבור שלי. היום אין לי ספק בקשר ובחיבור שלי לקהילה, וזה שינוי של ממש ביחס לשנות העשרה שלי, כשנדחיתי בגלל מוצאי והרגשתי כל הזמן נבוכה. מגיע גיל מסוים שאתה תר מחדש אחר השורשים והסרט סייע לי למלא מחדש את החלל שנפער".
הלחץ שמופעל על בחורות צעירות בקהילה האיראנית מגיע לעתים למצבים אבסורדיים. הדרישה מכלה טרייה לשמור את בתוליה על ליום חתונתה מתנגשת עם הנורמות המודרניות והלחץ החברתי שמופעל על נערות להתנסות בחוויה המינית הראשונה שלהן כבר במהלך התיכון. כתוצאה מכך, מתעשרים גניקולוגים יהודים ממוצא איראני, שמציעים לבנות שאיבדו את בתוליהן לעבור ניתוח שבסופו ישוחזר קרום הבתולין, ואגב כך תושב להן הטוהרה המתבקשת לקראת יום החתונה. מיותר לציין כי החתן אינו נדרש להוכיח את בתוליו.
הנקמה הנשית מגיעה בדמות ניתוח מדוקדק של הבחור המיועד על ידי משפחת הכלה (בשיתוף הקרובים והרחוקים כאחד). החתן נשפט על פי עיסוקו, ייחוס משפחתו ומצבו הכלכלי. ב"נג'יב" מציעה אימה של טאנאז לשדך לה בחור "ממש מציאה, שלמשפחה שלו יש בית השווה עשרה מיליון דולר". התאמה בין בני הזוג לא רלוונטית במערכת השיקולים.
"העבודה על הסרט לא גרמה לי להסתכל אחרת על העניין עצמו", אומרת טאנאז, "מה גם שעדיין מופעל עלי לחץ מהמשפחה. אבל בכל זאת, הרגשתי שקיבלתי שליטה על חיי לאחר שהבאתי לידי ביטוי את הכעס שלי. כשהקהל צוחק בהזדהות עם מה שעובר עלי בסרט, אני מרגישה שאני כבר לא טועה. זה מסייע לי להרגיש צודקת יותר, אבל בדרך נחמדה ולא לוחמנית".
באחת הסצינות בסרט, טאנאז תמהה בקול רם בפני דודותיה על השיקולים שמנחים אותן בבחירת חתן לבנותיהן ולה עצמה. אחת הדודות מסבירה בפשטות ובכנות אמיתית ש"בזמננו אף אחד לא שאל אותנו שאלות. ההורים והאחים הגדולים היו אומרים לנו עם מי להתחתן, ואת החתן היינו רואות לראשונה ביום החתונה. זה רק הדור שלכם שמסבך את כל העניינים. הנה, עובדה שבעלי ואני חיינו באושר כל החיים".
טאנאז מוצאת היגיון מסוים בדברים ומביאה כדוגמה את סיפורו המפורסם והאמיתי של שאחנאסר, נסיך איראני, שבביקורו הראשון בפריז נכנס, לראשונה בחייו, לבית קולנוע. על המסך כיכבה דמות נשית שגילמה שחקנית אירופאית יפהפייה. שאחנאסר התאהב בגיבורה שעל המסך, עד שהיה מוכן לאבד את מלכותו למענה. "התרבות האמריקנית מציגה הכל באופן מאוד זוהר, בדיוק כפי שגיבורת הסרט ההוא נראתה בעיניו של הנסיך שמעולם לא ביקר במערב", אומרת טנאז. "האידיאליזציה האמריקנית מסמאת עיניים וגורמת למהגרים רבים, לא רק איראנים, להתעלם ולהתכחש לעברם. רק כעבור זמן מה, מגלים שלא כל הנוצץ זהב".

מגילת אסתר, גרסת ההמשך

"אני קורא לעצמי פרסי" מביא את סיפור התכחשותם של בני הדור השני לשורשיהם, התכחשות שמובילה למצב שנערים ממוצא איראני בבוורלי הילס, מספרים לחבריהם שהם נולדו באיטליה, רק כדי להימנע מעימות שעלול להיווצר על רקע השנאה הגדולה כלפי איראן הקיימת בארה"ב מאז המהפכה האיסלמית ופרשת בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן. באמצעות שילוב קטעי ארכיון, מביאה טאנאז תמונה מאוזנת: הפגנות שנאה באיראן, כולל שריפת דגלי ארה"ב מחד; הפגנות מחאה אנטי איראניות בארה"ב, כולל הנפת קריקטורות בעלות אופי גזעני מאידך.
אחד המרואיינים בסרט מספר, ברגע של גילוי לב נדיר, כי לאחר אסון התאומים, כמו אחרי כל פיגוע טרור, הוא ישב מול מסך הטלוויזיה והתפלל שלא יתברר כי המפגעים הם ממוצא איראני. מרואיינות אחרות מתארות מסכת השפלות שהן חוו כנערות שזה עתה היגרו לאמריקה. דודתה של טאנאז מספרת על האופן בו מתייחסים אליה זרים, לאחר שהם מתוודעים למוצאה, שילוב של התנשאות ופחד.
פסיכולוגית ממוצא איראני, שחוותה השפלות בעצמה, רואה בכך אחת הסיבות להסתגרות הקהילה היהודית-איראנית בתוך עצמה. לראייה, היא מסבירה, על אף שבבוורלי הילס מתגוררים 300 אלף יהודים ממוצא איראני, רק מעטים מהם השתלבו בתחומי מקצוע המצריכים יציאה מהקהילה. מחקר סטטיסטי שנערך על ידי האו"ם אודות מהגרים באמריקה, חשף את הנתון המדהים, לפיו שיעור העצמאים בקרב יהודים ממוצא איראני עומד על 88 אחוז, יותר מכל קבוצת מהגרים אחרת.
סרטיה של טאנאז, שהוצגו בפסטיבלים מכובדים (וודסטוק, ברוקלין), הוקרנו בשבועות האחרונים בערוץ הקולנוע הציבורי ויוקרנו בערב מיוחד במוזיאון לאמנות מודרנית בדצמבר הבא. הסרטים האלה מצטרפים לתנופת עשייה תרבותית שמתרחשת בשנים האחרונות בקהילה. פסטיבל הסרטים של יוצאי איראן ופסטיבל הסרטים התיעודיים האיראני מתקיימים מדי שנה ומוקדשים ליצירות העוסקות בתרבות של הקהילה.
לאחרונה, יצא לאור גם ספר ענק ומפואר, "ילדי אסתר", שמתעד את הקהילה היהודית באיראן מימי בבל ועד ימינו. מדובר בספר ראשון בהיקף כזה המוקדש כולו לתיעוד היסטורי ותרבותי של יהדות איראן. הספר כולל רשימה ארוכה של מסמכים, תעודות ותצלומים נדירים, השופכים אור על רמת האמיתות של סיפורים ואגדות שסופרו מאב לבנו, כמו גם על אירועים היסטוריים אמיתיים שנותרו עד כה עמומים.
"נוצר חלל תרבותי שהיה צריך להתמלא", אומר ד"ר הומאן סרשר, יוזם ועורך הספר. סרשר, דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קולומביה, החליט להוציא לאור את הספר, שאינו מייצג בדיוק את תחום התמחותו האקדמי, ממניעים נפשיים, לא אינטלקטואליים. "הרגשתי שהתרבות היהודית-אירנית הולכת ונכחדת, מבלי שיהיו לה ממשיכים", הוא אומר.
לעובדה כי אלבום מסוג זה רואה אור דווקא בארה"ב, יש לא מעט הסברים. את עלויות הפקת האלבום המפואר מימנו עשירי הקהילה בבוורלי הילס, שם נמצא גם המרכז לתרבות שבעל פה, שעומד מאחורי הפרויקט. כמו האלבום, המרכז שנוסד ב- 1995, הוקם במטרה להעלות על הכתב תרבות שלמה שמסופרת בעל פה. בשונה ממרבית הקהילות היהודיות שיכולות לתור אחר חומר היסטורי בארכיונים של מדינות האם, הקהילה האיראנית אינה יכולה לעשות כן במציאות הנוכחית של איראן הסגורה והמסוגרת.
הומאן מספר כי בתחילת העבודה נעשה ניסיון לאסוף חומר על יהודים שהיו בעבר חברים בפרלמנט האיראני ואף להשיג תצלום עדכני של קבר אסתר המלכה, ללא הצלחה. בנוסף, כמות החומר והתצלומים שמקורם איראן היא מוגבלת. רק בשנות החמישים, עם עלייתה לשלטון של משפחת השאחים פרוויזי, חלה התפתחות תרבותית מואצת באיראן, שזירזה כתיבת ספרים ושימוש במצלמות ככלי תיעוד.
כשהומאן וחבריו למרכז לתרבות שבעל פה עשו את כל החישובים הללו, הם הבינו שמוטלת עליהם מלאכת הנפקת אלבום יש מאין. מודעות פורסמו בעיתונות המקומית של הקהילה היהודית ואנשים נקראו להגיע למקומות מפגש שנקבעו מראש עם תצלומים, חפצי אמנות, כתבי יד וכל עדות היסטורית או תרבותית אחרת. שיתוף הפעולה היה רב, הפריטים נאספו וחוקרים יהודים ממוצא איראני הוזמנו לכתוב מאמרים בנושאים שונים. הומאן הוסיף סרגל זמנים מפורט, מפה מעודכנת של איראן ונתונים מספריים אודות איראן של היום.

טלאי של מגן דוד

הפקת האלבום היתה משימה מדוקדקת שנמשכה חמש שנים. לא פשוט להעלות על הכתב את סיפורה של הקהילה היהודית הגדולה והוותיקה ביותר בארצות האיסלם (היהודים הראשונים הגיעו לאיראן עם גלות בבל). גם היום, לאחר ש- 80
אלף מבני הקהילה נמלטו משלטון האייתולות, מונה הקהילה היהודית באיראן כ- 30 אלף בני אדם, והיא עדיין הגדולה בקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.
גילית פרטים שלא ידעת על הקהילה היהודית באיראן?
"אחד הדברים שבלטו, במהלך העבודה על הספר, היה שהקהילה היהודית התערתה היטב בתרבות האיראנית, גם בזמנים קשים. היהודים ישבו באיראן 1,300 שנים לפני שהאיסלם הגיע לשם, כך שהם היו ממוסדים. התלמוד הבבלי, למשל, נכתב באיראן. היהודים הקפידו לשמר את דתם גם כשחלו עליהם גזירות והם נדרשו לתפור טלאי מגן דוד לבגדיהם, בדיוק כמו היהודים בשואה. הם נדרשו לשמור על זהות כפולה: מצד אחד לשמר את יהדותם, מצד שני להתנהג כמוסלמים לכל דבר. העיקשות וההתמדה של הקהילה היהודית הביאו אותי לקרוא לספר 'הילדים של אסתר', על מנת להנציח את עומק השורשים".
למרות שמגילת אסתר היא אגדה והסיפור המסופר בה מעולם לא קרה.
"נכון, אבל יהודים ברחבי העולם קוראים ומכירים את הסיפור ומשתמשים בו כדוגמה לזהות יהודית בתפוצות. הסיפור מסמל את הזהות הכפולה של יהודי איראן, את העובדה שלאורך ההיסטוריה הם נאלצו, לא אחת, לשקר לגביה".
אחד הפרטים המפתיעים שחושף הספר הוא יחסו של השלטון הנוכחי ליהודים. "מצבם של יהודי איראן אינו כל כך רע", אומר הומאן. "אמנם מפעם לפעם אנו שומעים על רדיפות, כמו במשפט 13 היהודים שהואשמו בריגול, אבל זה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ליהודים יש בתי כנסת פעילים, רבנים שמנהלים את חיי הקהילה, והם מורשים לקיים טקסים דתיים, כולל שתיית אלכוהול בתחומי ביתם, דבר שאסור על פי חוק באיראן. יחד עם זאת, להיות יהודי באיראן זה כמו להיות שחור באמריקה. טכנית, יש לך את כל הזכויות, אבל בפועל יש מידה לא מבוטלת של גזענות. מלמדים שם שיהודים מלוכלכים, שהם גנבים ושאסור לעשות איתם עסקים. אך בל נשכח שאת אותם דברים מלמדים גם בחלק ממדינות אירופה ובאמריקה הלטינית.
"היהודים מזוהים עם הציונות ועם מדינת ישראל ואירועים כמו האינתיפאדה מלבים את המתח. ב- 1968 התקיים משחק כדורגל בין נבחרות איראן וישראל. האיראנים סברו שאם אתה איראני, אתה צריך לעודד את איראן, ואם אתה יהודי אתה בעד ישראל. עד כמה שזה נשמע מופרך, המשחק, שהסתיים בניצחונה של הנבחרת האיראנית, ליבה את המתח כלפי היהודים במדינה".