לקח לפסח

הפסח, חג דתי-לאומי-פוליטי של עם ישראל, אמור לסמל עבורו מטבע הדברים את הניסיון ואת הלקח ההיסטוריים העיקריים. העבדות הארוכה והקשה במצרים, הגטו הראשון, נקמתו של אל הנקמות אשר בחר את עמו, ההצלה והיציאה, הכמעט-אובדן תרתי משמע בסיני, מתן התורה, כיבוש הארץ וכל אשר ליווה אותו – כל אלה הם סימני דרך היסטוריים גורליים לעם ישראל ועמים אחרים.
לקחים היסטוריים, הפקתם וזכירתם,שהם למעשה תמצית התנסותו ובסיס הישרדותו של עם. הרי כאשר מדברים על עם ישראל, מקבלים האירועים והמשמעויות משנה תוקף ומשנה גורליות, שכן אין הרבה עמים ששרדו במשך אלפי שנים על תרבותם, למרות ולאחר כל-כך הרבה כניסות ויציאות, חורבן ושואות, שאין ערובה שהסתיימו. והשאלה הקריטית היא האם עם ישראל הגיעה לסוף דרך החתחתים שלו? האם חלפו הסכנות והאיומים תמו? מכל מקום נראה שכל אלה טרם הסתיימו, שאם לא כן מדוע החשש, הפחד והטראומה של היהודים היום?
מבלי להידרש לסוגיה מי הוא האשם העיקרי בשואות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ולמרות הנטייה להאשים את הגוי שלא ידע אותם או לא קיבל אותם - בכל מקרה אי אפשר לפטור את עם ישראל לפחות מאחריות, וודאי שאי אפשר לחמוק מהשאלה האמיתית: עד כמה ישראל למד ויישם את הלקח, אחרי כל-כך הרבה חורבנות ושואות.
האם הפקת לקחים עשויה למנוע הישנות של שואות? עד כמה יקבע הלקח מתי תבוא, לא עלינו, שואה נוספת ומה יהיו תוצאותיה? וכל זאת מבלי להידרש לוויכוח מהי שואה ומהם תהליכיה היום, כיצד היא נוצרת, מתפתחת ופורצת, עם ובלי השוואה לשואות היסטוריות שחלק מהן עדיין טרי וחרוט בעוצמה בזיכרון הפרטי והקולקטיבי של היהודים.
הלקח, הפנמתו והפיכתו לבסיס החשיבה, ההתנהגות וההתנהלות, הוא הערובה שאירועים טרגיים ומסוכנים לא יישנו, לפחות לא באותו היקף. הוא הערובה לכך שבני אדם וקולקטיבים ישפיעו ולא יהיו מושפעים בלבד, יקבעו ויעצבו את גורלם, ולא אחרים יחרצו אותו. הלקח הוא הבסיס לחוסן ולביטחון, להתגוננות, לקיום ולהישרדות.
עד כמה למד ישראל לקח? האם ל"זכור" זה מספיק בכל הקשור ללמידת לקח? לזכור כי עבד היה, כי נרדף היה, כי סבל וכי נוצל, כי רוב שנותיו גלה והוגלה, כי היו לו תקומות לאחר סכנת חידלון. עד כמה זוכר ישראל את העבדות, את סבלה, בושתה ופירותיה, ואת כל שעבר עליו כשהוא היום אדון - לעצמו ולאחרים.
עד כמה אימץ ישראל, הקטן, הנעשק, את תכונותיהם ואת התנהגויותיהם של עושקיו ורודפיו? עד כמה מבין ישראל הפליט את הפליטים האחרים, לפחות את אלה שגורלם קשור בטבורו של גורלו הוא? עד כמה הוא זוכר את עברו כאשר הוא בא להשפיע, ואף לנסות לעצב ולקבוע, את עתידו של הזולת?
וכל השאלות האלה נשאלות אך ורק בהקשר של ישראל עצמו, של עתידו הוא. בהקשר הזה, של לקחים היסטוריים ומידת השפעתם ואף קביעתם את עתידו, נדמה כי ישראל לא למד הרבה, לא זוכר דיו. ואולי אפילו אינו מתאמץ או משתדל לעשות כן.
על כן, ניתן לקבוע שעדיין הלקח החשוב ביותר שישראל צריך להבין הוא שלא אחרי כל שואה עשויה לבוא תקומה. זהו אבי כל הלקחים.