פרומתאוס המודרני. על מייקל ג'ורדן

אתם מאמינים באלוהים? האם אי פעם פקפקתם בקיומו? המאמינים הטוענים שאלוהים הוא יישות שנמצאת בכל מקום וזמן בעולם ומכוונת אותו בדרכיו הנפתלות, כמו גם את תודעת כל אחד מאיתנו, בני האדם. המפקפקים טוענים שלישות האלוהית אין ממשות בעולם הפיזי, פשוט כי היא תוצר של הדמיונות המטא-פיזיים של המאמינים בו.
הפער בין אי ממשותו של האלוהים, אפילו זה בה' הידיעה, וממשותם של בני האדם בעייתי מאוד וכנראה בלתי ניתן לגישור. זאת גם הסיבה שהמאמינים נזהרים שלא להעמיד את האלוהים במבחן המציאות. ניסיון כזה עשוי להעלות ספקות בקיומו או אפילו להפריכו לחלוטין.
והוא, אם היה קיים, בוודאי לא היה רוצה בכך. אלוהים לא נוהג לרדת לעם. גם הוא יודע שהמעטים שניסו והעיזו לצאת אל האנושות והמציאות המרה שיצר, נענשו בניתוץ דמותם הכל יכולה בעיני מאמיניהם. כך קרה לפני אלפי שנים לאל היווני פרומתאוס. כך למד השנה על בשרו אלוהי הכדורסל, מייקל ג'ורדן.
על פי המיתולוגיה היוונית הקדומה, היה פרומתאוס, נצר לחבורת הטיטאנים הקדמונים, יוצרו של האדם. עם הופעת זיאוס וקבוצת האלים הצעירים מהאולימפוס, התייצב פרומתאוס לצידם, כנגד הגווארדיה הוותיקה, שכשלה לבסוף ואיבדה את שלטונה בעולם. למרות התנהגותו המשת"פית משהו, נשאר פרומתאוס נאמן בכל לבו ליצירי כפיו, בני האדם. אותם בני תמותה חלושים, מהם שמרו האלים דיסטנס מנוכר ולא פעם אכזרי - אותו מרחק הנדרש מהם כדי לשמור על הסטטוס האלוהי שלהם.
למרות הבוז שחשו כלפיו האלים הצעירים, למרות המכשולים הרבים שהציבו בפניו ובפני האנושות, נשאר פרומתאוס נחוש לטפח אותה, להובילה אל הקידמה, גם על חשבון מעמדו ההולך ומתדרדר בפיסגת האולימפוס. יום אחד, בראותו את קשיי חייהם של יצירי כפיו, החליט לצאת חוצץ כנגד זיאוס בעצמו ונטל עימו את האש, שהיתה שמורה עד כה לאלים בלבד, וחלק אותה עם האנושות.
צעד זה היה מרחיק לכת מבחינת פרומתאוס, פטרונו הנאמן של האדם. טשטוש הגבולות בין השתייכותו האלוהית לבין המגעים המתקדמים שלו עם בני התמותה, היו יותר מדי בשביל זיאוס, שבצעד קיצוני החליט לנדות את פרומתאוס קשישא, לכובלו להר ולענותו. בכל בוקר עף לעברו נשר ענק שניזון מהכבד שלו. כך יום אחר יום לאורך השנים (להזכירכם מדובר בבן אל מוות).
ובני האדם? הם הפכו למשכילים יותר, אך מבולבלים באותה מידה. האש אמנם נשארה בידם, אבל כולנו יודעים מה הם עושים איתה בימים אלה בכל רחבי הגלובוס ובעיקר אצלנו במזרח התיכון הבוער.

מעמד של אל

כמו פרומתאוס, גם מייקל ג'ורדן נהנה ממעמד של אלוהים. לא רק בגלל השהייה המוגזמת באוויר אותה כמעט ואפשר היה לתאר כתעופה. לא רק בגלל שלל יכולותיו כשחקן כדורסל שנראה כי פעלו במנותק מהגדרות הזמן והמרחב. לא רק בגלל תעצומות הנפש שלו שהפכו אותו לבלתי מנוצח. ג'ורדן פשוט היה הכל. הוא אפילו נראה כמו אל יווני.
ג'ורדן הספורטאי המושלם. כשפרש לפני חמש שנים עם טבעת אליפות שישית, סגדו לו מיליונים בכל העולם שידעו כי מעתה ואילך יצטרכו לשמר את הילתו העל-אנושית בדמיונם, בעזרת קמעות, פוסטרים ונעליים. להילה זאת היו נועדו חיי נצח, לפחות באגדות, ספרי ההיסטוריה ובתודעת ציבור המאמינים – ממש כמו שאר האלוהימים בעולמנו.
עם פרישתו מהפרקט, עזב ג'ורדן את שיקגו כדי לבנות לעצמו אולימפוס משלו בוושינגטון וויזארדס – ממלכה חדשה ולא מוערכת במיוחד בעולם מושחת יותר מזה שהכיר בעבר. עולם שנשלט על ידי קופת שרצים ענקית - שאקיל או'ניל - והפאנדורה שפותחה אותה - קובי בראיינט.

לחבור לבני האנוש

ממקום מושבו במשרדי ההנהלה צפה ג'ורדן בכשלונות הוויזארדס, הקבוצה אותה יצר כסמכות המקצועית הנעלה. כדי להפוך את הקבוצה אותה עיצב במו ידיו לכזו שתהלום את מעמדו, כדי להפוך אותה לראויה לו, היה עליו לחזור לשחק כדורסל - להעמיד את תדמית הכל יכול שנותרה שלמה מאז פרישתו ולהעמידה שוב במבחן המציאות בגופו המזדקן של בן ארבעים. לחבור לאותם בני אנוש מיעוטי יכולת, כדי לחלוק איתם את האש שלו – האש האלוהית שתביא איתה את הקידמה.
ואכן, בשנתיים האחרונות, ג'ורדן הצית אש ב-MCI סנטר, בואך גבעת הקפיטול, ולמעשה חרך בחום גופו את כל האולמות בליגה. הוויזארדס הפכו ברגע לקבוצה בעלת פוטנציאל פלייאוף. וושינגטון הפכה למוקד אטרקציה לשחקנים כמו גם לצופים. חזרתו של ג'ורדן כשחקן פעיל הביאה איתה את הקידמה, אבל לא את הניצחון. ואלים שלא מנצחים, כך למדנו מאגדת פרומתאוס, סופם שיהפכו לחלשים יותר, מושפלים יותר, מאכזבים יותר – כמעט בשר ודם.
פרישת ג'ורדן העדכנית (והפעם זה כנראה סופי בהחלט), אינה דומה לשתיים הקודמות. ג'ורדן פושט את מדי הוויזארדס ללא משחק פלייאוף ונראה כי למרות יכולתו המדהימה על המגרש והשארם שנותר מחוץ לו, הילת האלוהים שלו לא תישאר שלמה כשהיתה.

ניתוץ ההילה

במו ידיו הצליח שחקן הכדורסל הטוב אי פעם לנתץ את ההילה המיסטית שאפפה אותו בעבר. ללא אותה הילה, הוא יאלץ להתמודד מכאן ואילך עם הנשרים שבדרך – אותם אוכלי נבלות מהתקשורת ומאותו עולם מושחת של יורשיו הצעירים והשחצנים. כך עד סוף הימים.
הן ג'ורדן והן פרומתאוס סיימו את הקריירה האלוהית באקורד צורם משהו, עגמומי. כנראה שזהו התהליך שנאלץ לעבור כל אל שחוטא בקשירת גורלו בזה של בני האנוש. אין ספק שמדובר בצעד אמיץ ולא מקובל בקרב היישויות המטאפיזיות שנשארות בטוחות בעולם הבדיונות, אבל הוא גורם לניתוץ בועות הדמיון שנוגעת בעוקץ החד של המציאות. מצד אחד זה גורע משלמות האל, מצד שני זה פוגם בהנאה שלנו כמאמינים.
אבל אולי זוהי הגדולה האמיתית של ג'ורדן (או של פרומתאוס, אם תרצו). כולנו ידענו שהוא שהוא אלוף וכל יכול. הוא ידע שלא יוכל לקחת את הוויזארדס לאליפות (והרי העפלה לפלייאוף היתה עדיין קטנה עליו). למרות זאת, היה מוכן למסור להם מעט מהאש שעשתה אותו פעם לאלוהי כל כך, בתקווה שיתבשלו בה ואולי יהיו כאלה בעתיד.
בעצם, ייתכן וזו היתה בעצם המטרה הראשונית שלו, להפוך את הוויזארדס (ואותנו?!) ממאמינים לכופרים, מעבדיו הנרצעים לשחקנים עצמאים, חדורי ביטחון ומלאי אמונה בעצמם – זוהי בעצם אותה האש, ש"אלוהים" מונע מאיתנו, כדי שלא נתנתק מהתלות בו. כדי שחס וחלילה לא נהיה חופשיים וחזקים כמותו.