מעבר לקשר אונליין בלבד ימיט עלינו אסון. תגובה לתגובה של דרור פויר ב"דה מארקר"
פורסם:
15.11.00, 10:08
בתגובה לטור הקודם שלי כאן, "חיבוק וירטואלי חם" (ראו למטה), קובע דרור פויר ב"דה מארקר" (ראו קישור ב"אתרים נוספים"), כי "הקהילות המקוונות אינן תגובת נגד לניכור, והיכולת להתרגש מהודעה בפורום לא מבטאת כמיהה לחברה המסורתית". הוא מוסיף שהוא "מתקשה להבין את הנחת היסוד המקובלת,
על פיה ההתרגשות מהודעה בפורום שווה פחות מהתרגשות בהופעת רוק או מקריאת מכתב על נייר. רגש זה רגש, מה זה משנה מה מעורר אותו?".
פויר תוהה על כך, שאני מעלה את השאלות הללו. אני תוהה על הפסקנות בה הוא מתייחס לשאלות שעדיין נחקרות, בתקופה שהשלכותיה עדיין אינן ידועות די הצורך. רגש זה רגש, אך באיזו מידה הרגשות שאנחנו מבטאים באון ליין מתבססים על היכרות אמיתית עם האדם שבצד האחר? הרשת מאפשרת לשותפים המקוונים שלנו לחשוף בפנינו צדדים מסוימים באופיים ולהעצים אותם על חשבון תכונות אחרות, פחות זוהרות. הדמות שבצד השני היא ייצוג חלקי של אדם שלם, אליו אנחנו מוסיפים מהפנטזיות שלנו.
כך, העצמי מפורק משלמותו והופך להיות סדרה של גירויים נושאיים עבורנו. בעתיד, פרסונליזציה חכמה תסייע לנו להשיל מבן אדם אחד את משיכתו המינית, נוסיף לו את האינטלקט של אחר וחוש הומור של שלישי, וניצור לעצמנו ידיד וירטואלי אמיתי. נשמע נפלא, נכון?
הדרך הקלה לחיות
נוח לראות אנשים באופן כזה מאשר להתמודד עם מורכבות האדם האחר. הטכנולוגיה מצמצמת את מעורבותנו בחיי האחר לרמת הממשק, כעוד אייקון על הדסקטופ. בחיקו החמים של עולם אגוצנטרי וקרתני מבלים רבים יותר ויותר זמן. אם רגש באינטרנט שקול לרגש באוף ליין, מדוע הפער הזה בין האון ליין לאוף ליין ממשיך להתקיים?
ציינת שחווית מפגשים מוצלחים, פנים אל מול פנים, עם שותפים מקוונים, אך כמה מפגשים בעברך לא היו מוצלחים? אנשים רבים שאני מכיר נחבטו אל החופים המשוננים של המציאות הפיזית במעבר מהאינטרנט למציאות הפיזית, כשנאלצו לברור מלים לדו שיח בסיסי עם אנשים שלא היו טורחים להחליף אתם מלה, אם היו נפגשים בעבודה או במסיבה.
ציינת שאתה אוהב את חברי הדסקטופ שלך, אך האם אתה באמת מכיר אותם? באחד הטורים שלך סיפרת שכאשר פגשת חברה לשעבר חיבקת אותה, והריח שלה הלם בך, הזכיר לך תקופה שעברה. המגע והריח הם מקדמי זיכרון ראשוניים, חמים יותר משורות שרצות על מסך. אמנם, גם תכתובת ב-ICQ עשויה לעורר רגש עז, אך ברוב המקרים הרגש יהיה עז יותר כשיעורר זיכרון של מגע פיזי, מראה של דמות, מלים שהיא אמרה לך פנים אל מול פנים, מאשר געגוע למפגשים וירטואליים בעבר.
באותה נשימה כתבת שלא תפגוש את רוב החברים המקוונים שלך. מדוע לא מתעוררת בך סקרנות לראות אותם, להריח אותם או לשמוע אותם? האם במקביל אתה מגביל את חברי האוף ליין שלך למציאות הפיזית בלבד? אם מישהו מהם יבקש ממך מספר איי סי קיו, תסרב לו?
בעתיד הקרוב יאפשר לנו האינטרנט לראות ולשמוע בקלות וביעילות את השותפים המקוונים שלנו. נוסף על כך, מדענים מפתחים ריחות וירטואליים וחוש מישוש דיגיטלי. עדיין, כלל לא ברור אם התהום הפעורה בין הווירטואליה למציאות תגושר באמצעים טכנולוגיים, באמצעות שכלול.
כתבת שהחברים שלך "הם פה בשבילי כשאני צריך אותם". "פה", משמע מצד ימין לאייקון של אינטרנט אקספלורר, ותוכנת החיבור לאינטרנט. המשפט הזה הזכיר לי תוכנה שהתקנתי במחשב האישי שלי לא מזמן, אנימציה של דינוזאור חביב שמטייל בצדי המסך.
הוא לא דורש ממני הרבה. רק שאלטף אותו פעם ביום, ואקדיש לו קצת זמן. הוא כמעט אמיתי ואני מוכן להישבע שהוא אוהב אותי. אני יודע שאני מחבב אותו, לא כתגובה לשום דבר. הוא פשוט שם בשבילי כל הזמן.
כתבת: "אני מכיר הרבה זוגות שנפגשו, התאהבו והתחתנו דרך הרשת, אני מכיר עוד יותר זוגות שנפגשו ללילה אחד מלא תשוקה, ואני מכיר המון אנשים שסתם אוהבים להחליף כמה מלים על הבוקר". בכל הדוגמאות הללו שלך הרשת היא אמצעי: אמצעי להכיר, אמצעי להתאהב, או לבלות לילה של תשוקה. התשוקה האמיתית, מימוש האהבה, היא נחלת האוף ליין. טענת שה"החברה המקוונת מתקיימת כאלטרנטיווה לתקשורת של אחד מול אחד, או לתקשורת של חבורה", אך החברה המקוונת, כפי שציינת, לא מספקת ליחיד את כל מאוויו וצרכיו, ולכן היא אינה חלופה טובה.
הטכנולוגיה היא אמצעי, כלי חשוב ועוצמתי, אך היא לא חזות הכל, היא לא ארץ חדשה. תפישה של הטכנולוגיה כדת חדשה מובילה בהכרח לרודנות של הטכנולוגיה, אותה רודנות מפניה הזהיר אלדוס האקסלי ב"עולם חדש ואמיץ". התפישה הערכית, לפיה עדיף לראות פיקסלים מותאמים אישית מאשר לראות את השכן או את "האחר" היא תפישה מוחלטת, שמנוגדת לתפישה יחסית שגורסת שהרשת היא חלון במציאות, שאינו חלופה אלא תוספת שמעשירה את המציאות.
להפקיר את המציאות
התפישה הפוסט מודרנית של פויר דומה לגישת חוקרים כמו פרופ' שרי טרקל מ-MIT. טרקל חושבת שהאון ליין מקדם את האנושות בדרך להרחבת מושג שינוי "העצמי". העצמי הפוסט מודרני, החדש, לא יאלץ אותנו לדרג או לשפוט בין הרכיבים הרב גוניים שבנו. לא נאלץ להוציא החוצה מה שלא מתאים. כך טוענת טרקל בספרה "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט".
על פי חזונה של טרקל, בחברה המקוונת העתידית אנשים יקדישו את חייהם להתמכרות לתשוקות, ללא רגשות אשם, מאחר שהעצמי השופט ומתייג 'ייעלם'. היא חושבת ש"אדם הוא סך כל הייצוגים שלו באון ליין. אדם הוא מה שהוא בוחר להיות ברשת".
הגישה שמובילה טרקל היא ניסיון לדה קונסטרוקציה של המציאות. החזון שטרקל ואחרים מציגים שואף להפוך גם את המציאות הפיזית לוירטואלית. הם מנסים לטעון שהמציאות הווירטואלית והמציאות הפיזית הן אינן כה רחוקות כפי שאנחנו חושבים. זו גישה מסוכנת, שרק תקדם את העימות בין האון ליין והאוף ליין.
הפילוסופיה של טרקל מקדמת אותנו למצב של אפאתיות פוליטית, אל מציאות שבה נחדל לשאול כיצד החזיונות הווירטואליים מתמרנים אותנו ומקהים את חושינו. התרבות הפופולרית תמסחר כל חוויה, אדם ורעיון ותהפוך אותם לממשק, לתוכנה, לסיפור שמסופר דרך הרשת. החברה, המציאות והחיים יהפכו לזירה סימבולית למיצוי פנטזיות.
אלו שיחיו בגובה הממשק בלבד, לא ישאלו מי רקח עבורם את החוויה הוירטואלית או מה מטרתה. לפוליטיקאים ולמפרסמים יש אינטרס שזו תהיה גישת הרוב. "אל תשאלו על הדם הנוטף בחוץ", הם יבקשו, "אל תוטרדו מהרס המערכת האקולוגית או ריח הסרחון שעולה מהביוב שבחוץ. השענו לאחור ותיהנו מהתמונות, אכלו ושתו ועשו הרבה סייברסקס באינטרנט, שקעו עד כלות בקהות החושין הזו, ולעולם לא תצטרכו לשאול עוד מה משמעות כל זה".
הגישה החיובית של טרקל כלפי נטיית משתמשי המחשב "לא להטיל ספק במה שהם רואים על המסך" ונכונותם לתפוש את המציאות "ברמת הממשק" הם בדיוק הדרך בה חיות הדמויות בעולם הטוטליטרי בספר "כנס העתידנים" של סופר הבדיון המדעי סטניסלב לם. הספר מתאר באופן סאטירי עתיד פסיכדלי וקודר, שבו סמי הזיה מאפשרים לכל אדם ליצור מציאות משלו.
תפישות אלה רואות חזון חיים כתוכנית טלוויזיה שבה אנחנו מחליפים ערוצים כדי לא להשתעמם. היקום והקיום הופכים להיות מטאפיזיים – כולנו משתתפים בהרפתקה, שבה חיינו הם סרטון פלאש משעשע. בעתיד, עם התקדמות חקר הגנום והרפואה הגנטית, הפחתת הסיכונים בחיינו והגדלת זמן הפנאי, נתבע מעט מאוד מעצמנו. אם לא נשאל את השאלות הנכונות, אם לא ננקוט גישה ספקנית כלפי הטכנולוגיה, נגלה אחריות חברתית, נהפוך לחסרי ערך בעולם העתידי. נחיה בעולם שבו נתבונן בצג ונראה בו את בבואתנו, מתבוננת בנו חזרה.
