אל-חכוואתי

אל-חכוואתי, הוא מספר הסיפורים האגדי. הוא האלוהים של האגדות. הוא יצר את האגדות, ברא את גיבוריהן וטווה את פרטיהן. החכוואתי היה ההיסטוריון של האומה, העורך, הפרשן והעיתונאי של היישוב. הוא היה מעצב דעת הקהל העיקרי, לפעמים היחיד. ברור כשמש כי מעמדו של החכוואתי עלה על מעמדם של בכירים ושליטים. הוא אף היווה סכנה עבורם.
בדורות האחרונים נדמה היה שהחכוואתי נעלם מהעולם. נדמה היה שלא יחזור ממסעו האינסופי, וכל זכרו מסתכם בסיפורים שהוריש.
בחודשים האחרונים ברור ובטוח שהחכוואתי קם לתחייה. תקומתו עולה על תקומתו של ישוע המשיח. הוא חזר בגדול, בענק - בדמותו של הכתב לענייני ערבים, ובעיקר בדמותו ובאישיותו של העורך והפרשן לענייני ערבים. בעידן התקשורת, שהפכה את הגלובוס ליישוב קטן אחד, כובש לו החכוואתי מעמד בלתי מעורער. אכן, בעיקר בשעות הערב, אבל לעתים גם בכל שעה, דקה ושנייה. הכתב/פרשן/עורך לענייני ערבים הוא חכוואתי הרבה יותר מתוחכם. וגם הרבה פחות חכם.
איך יכול להיות מתוחכם ולא להיות חכם? ובכן, הדבר אינו תלוי בו, אלא בקהל שלו. הקהל המבוהל. המחפש מרגיענים לאומיים. החכוואתי המודרני הזה נעזר בכלים שלא עמדו לרשותם של קודמיו, המסורתיים. יש לו טלוויזיה, עיתונות ומקורות – מזוהים, אך בעיקר מוסווים. בעיקר לא קיימים, כאלה שהוא בורא. על כן סיפוריו נשמעים, ולמרבית הצער נתפסים, יותר מהימנים. הם לא נשמעים כסיפורים אלא כעובדות, ולא סתם עובדות, אלא עדות תחת שבועה קדושה עם חתימה. ממש תורה מ…ירושלים.
לחכוואתי המודרני, הסמכותי, יש יתרונות ופריבילגיות שלא היו לחכוואתי המסורתי. לא רק הציבור משוגע עליו, אלא הממסד כולו. אפילו ראשי ממשלה משבחים אותו. לפחות אחד, לפחות לאחרונה. אכן, החכוואתי של היום אינו מאיים על השליט. להיפך, ממש להיפך, הוא עובד בשירותו. תפקידו העיקרי הוא לא לבדר, אלא לנהל ”מסעת" (חשוב, אין צורך לבטא את האות עין). למי שאינו יודע היטב עברית, או שאינו מעודכן בחידושי הלשון, "מסעת" (בלשון יחיד ורבים) זה "מסע הסתה".
חכוואתי 2000 אינו יושב על הרצפה בביתו וטווה את סיפוריו. הוא מרחף ומעופף בעולם, והוא לא צריך לדאוג למתת ממאזין. יש לו חוזה שמן, עם חשבון הוצאות ותיגמולים. הוא לבוש בבגדים יקרים, לא בהכרח בטוב טעם, יש לו מאפרת, הוא מסורק ונודף ממנו ריח בושם שאפשר להריח מבעד למסך.
החכוואתי הזה אינו מסתפק בציטוטים. הוא מסוגל להביא תמונות ודיבורים בשידור חי, ממקור ראשון. לא חשוב אם הם רלוונטיים ולעניין. אני מתכוון גם למקורות ולאנשים וגם לציטוטים. אין לו צורך אפילו בבסיס של חמישה אחוזי אמת, של עובדות, כדי לברוא סיפור. לפעמים הוא מסתפק באחוז אחד. מספיק לו גם אם יש הקשר.
החכוואתי היום אינו ערבי, אבל הוא דובר ערבית בומבסטית. הוא מבין ערבית אבל לא ערבים, הוא "מכסה" ענייני ערבים.
וכמו כל הבשורות החשובות הנוחתות על העולם גם הבשורה של החכוואתי המודרני יוצאת מירושלים. הוא קם לתחייה בעיר הקודש, הריב והמדון, ירושלים. כאן, במאה העשרים ואחת. והוא לא החכוואתי התמים והטוב
אור לגויים, חושך לבני עמו ולי עצמי – כבר לא חשוב.

לוטפי משעור, עורך השבועון בשפה הערבית "א-סינארה"