יהיה טוב

יום העצמאות תשס"ג עומד בסימן מהפכות.
האם אני יכול לדמיין לעצמי את ראש ממשלת ישראל ואת ראש ממשלת פלסטין חותמים על מסמך מדיני בביתו הלבן של המהפכן העולמי המפתיע ביותר, נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש? אני יכול, את יכולה, כולנו יכולים.
גם היום, אחרי עוד פיגוע, יש אביב באוויר. יש רטט של תנועה: אנחנו בתזוזה. הפלסטינים בתזוזה. השלום בתזוזה, הלא צפוי נראה פתאום צפוי. הלא יאמן נראה פתאום אמין. יש תחושה, עמומה וחמקנית, שמשהו עמוק, לא נתפס במלואו, הולך להשתנות. שהבורסה לא משקרת כשהיא עולה בקצב מטורף, כמו רצתה לכפר על ירידותיה החדות אשתקד. ניאחז בבשורתה: ימים טובים יותר בדרך.
לגיליון של ידיעות אחרונות" מצורף היום שירון אופטימי: "הן אפשר", כתב חיים חפר בתש"ח, "ועינייך יהיו כה טובות כמו אין מלחמות בעולם. הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר". לפני שנה, צירוף שירון כזה לגיליון יום העצמאות היה בלתי מתקבל על הדעת, מעשה מנותק מהמציאות.
לא השנה. "יהיה טוב" הישראלי הטיפוסי מצלצל שוב כהבטחה סבירה. האופטימיזם הישראלי הבלתי מנוצח חוזר; ביום העצמאות 2003 כולנו רוצים להיות אופטימים.
בת 55, בעוד עשר שנים פנסיונרית, מדינת ישראל רוצה לסגור אחריה את אחד הפרקים הקשים בדברי ימיה. הפרק שהתחיל כרעם ביום בהיר בראש השנה תשס"א. אז התפרצו יחד אינתיפאדת הטרור, אינתיפאדת המיתון, אינתיפאדת המרה השחורה. הכוח החליף את המוח. הטרור החליף את השיח. המוות החליף את הכלכלה.
הפסימיסטים חגגו, שפשפו ידיהם בהנאה. התבונה חטפה מכה ניצחת. אנשים טובים איבדו את עצותיהם. כלכלנים איבדו את ראשם. האליטות הישראליות בגדו, כדרכן, בשירותן הלאומי והתחילו להוציא לחו"ל את נכסי הכסף ואת נכסי הרוח שלהן. לרגעים נדמה היה שהמדינה נוזלת לאזרחיה הנאמנים בין הידיים, נגמרת, מוציאה את נשימותיה הכבדות האחרונות. החלום הציוני כוסה בצבעי הדם, האדמה, האבטלה.
לפני שנה, ביום העצמאות 2002, חלקנו את הלם טבח ליל הסדר עם הלם ג'נין, עם הלם השקל שערכו נפל כמו אבן במדרון לשני מטבעות של עשרה סנטים. השנה, הדברים נראים אחרת.
פיגועי הטרור עדיין משתוללים ומשתכללים, ולטרור יש גייסות מתאבדים ברחבי תבל, מקראצ'י ועד לונדון; אבל הוא נחלש, נדחק, מפסיד, מוקצה, מגונה ועומד מול חזית בינלאומית רחבה. הפלסטינים עדיין נהרגים בהמוניהם, אבל הצמרת הפוליטית שלהם מחפשת מוצא מהמבוי הסתום שאליו הנהיגה את העם הסובל והמיוסר הזה. הפרוטוקולים של זקני ציון עדיין מודפסים במהדורה מעודכנת, שלפיה קושרי הקשר היהודים הם שרקחו את מלחמת ארה"ב בעיראק, אבל האנטישמיות החדשה יצאה מהאופנה אפילו בסלונים של פאריז.
הצמיחה הכלכלית של ישראל עדיין קרובה לאפס, אבל היא כבר לא שלילית. האבטלה עדיין לא הצטמצמה, אבל כבר לא שומעים על גלי פיטורים גואים. השקל עדיין חשוף למתקפות של ספקולנטים, אבל הוא מטבע מחוזק. דירוג האשראי של ישראל, סיפור האימה הכלכלי של השנה האחרונה, עדיין בעייתי, אבל עשוי אפילו להשתפר.
והעיקר: הסדר עם הפלסטינים עדיין רחוק, אבל הוא יותר קרוב מאי-פעם בשלושים ושניים החודשים האחרונים.
מילת המפתח ביום העצמאות ה 55 לישראל היא אפוא מילת הקשר "אבל". השנה הזו "האבל" הטוב, "האבל" החיובי: לא "האבל" הבא להשבית את השמחה אלא "האבל" המנסה להשבית את הייאוש.