המלך הוא עירום

"הבטלה היא אם הפילוסופיה", אמר תומס הובס והלך להתבטל – על פי דרכו – עד שיבה טובה ופוריה בגיל 88. כשהיה בן 85, תרגם (בחרוזים!) את האיליאדה והאודיסאה לאנגלית. חודשים ספורים לפני מותו עוד הבטיח למו"ל שלו כי עוד מעט יהיה בידיו דבר קטן ונחמד לפרסם באנגלית – והמו"ל היה מוכן לקבל הכל, מפני שמאז "לוויתן" נחשב הובס באנגליה ובצרפת לאחד מגדולי האינטלקטואלים של תקופתו.
בשנותיו האחרונות נמנע ממנו – בצו מלכותי – לפרסם כל קונטרס או ספר שעניינו ביחסים החברתיים בין בני אדם: הוא טען בתוקף, שאין דבר כזה "כפירה", ולפיכך התפרש כאיום על מלוכה שעדיין שאבה את הלגיטימיות הפוליטית שלה מ"רצון האל". הובס היה ההוגה המערבי הראשון שחתר ברצינות יתרה תחת הרעיון הזה, בספר שהיה ציון-דרך משמעותי בפילוסופיה הפוליטית: "לוויתן".

סוג של דמוקרטיה

הוא היה בנו של כומר שברח מצאן מרעיתו בעקבות קטטה בכנסיה הכפרית, ויחד עם אחיו גדל בביתו של דוד עשיר. בגיל 15 כבר היה סטודנט באוקספורד, בגיל 18 – בשנת 1601 – נשכרו שירותיו כמורה פרטי בבית קבנדיש, משפחת אצילים רבת השפעה שהיתה לפטרונית שלו במשך שנים ארוכות. הוא היה בן לעידן שבו אינטלקטואלים התעניינו בכל מה שזז, ובמקרה שלו – ממש כך.
יסודות התנועה הפיסיקלית והקשרים בין התנועה לבין ההתנהגות האנושית, היו הנושאים לפרסומיו הראשונים. עוד כתב, בחיים ארוכים ועמלנים, ספרים על אודות הגיאומטריה של אוקלידס, על בעיות מתמטיות בנות מאות בשנים שנדמה היה לו כי פתר אותן (הוא טעה), על מעמדו של השיר האפי ההומרי, על יסודות הרפואה. גם בתרגום שלח את ידו, ומובן שיוונית ולטינית היו שגורות על פיו בדיוק כמו צרפתית, איטלקית ואנגלית. אבל השפה שבזכותה ייזכר היא שפת הכוח, כי "לוויתן", ספרו היחיד ששרד מעבר לתקופתו, הוא צומת דרכים של ניתוח פסיכולוגי, פילוסופי, תועלתני ומוסרי, שמצד אחד מעודד ציות לשליט באשר הוא שליט, ומצד שני עשוי להתפרש כניצן ראשון להצדקתה של הדמוקרטיה – אם כי לו הייתם שואלים את הובס, הוא וודאי היה מסביר לכם מדוע דמוקרטיה אינה רעיון טוב.
כדי להבין מהו ארגון חברתי אידאלי, טען הובס, יש להבין תחילה את נפש האדם. הנפש היא היצר, ויצר לב האדם רע מנעוריו. האדם נמצא במלחמה מתמדת עם סביבתו האנושית, וסכנת כלייה מרחפת עליו ועל מי שהוא רואה כאויביו. מצד שני, יש לו לאדם הזה יצר בסיסי של הישרדות והוא שמכונן את מעשיו בתבונה: כדי למנוע כליה, אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו שנובע ישירות מיצרינו, בני האדם מוסרים את עצמם למרותו של שליט אבסולוטי, שמנהל את העניינים במקומם לטובת הכלל. אחרת, כך הטעים לא פעם ב"לוויתן", כולנו נלך פייפען.
זו היתה השקפה מהפכנית, וודאי תבינו מדוע הכנסיה הפרוטסטנטית לא אהבה אותה. היחסים בין מלכי אירופה לבין הכנסיה היו, במיטבם, כר לרווח פוליטי וכלכלי עצום של שני הצדדים, והם הושתתו על פיקציה רבת-עוצמה, לפיה מלכים מגיעים לכסאם בחסדי האל ומתוך רצונו. הובס פשוט הפך את אלוהים למיותר לגמרי בשיח הפוליטי כיישות מכוננת לגיטימיות, וזו היתה קפיצת-מחשבה מהפכנית לחלוטין בימיו.

חכם מכל מלך

נוטים לשכוח לו את העובדה, שלמרות הקפיצה היה איש דתי. "לוויתן" ראה אור ב-1651. הספר כולל ארבעה חלקים – הראשון דן בטבע האדם, השני – בטבע השלטון, והשלישי והרביעי, שלא מרבים לקרוא אותם בימינו, הם התפלמסות חריפה עם הפאפיסטים – תומכי הכניסה הקתולית באנגליה, שבשמה של הפיקציה האלוהית ביקשו לקעקע את הלגיטימיות של המלוכה הפרוטסטנטית. המלך של הובס, הגם שהוא שואב את עצם כסאו מתוך זכותם הטבעית של בני האדם לשרוד במצב של מלחמה מתמדת, עדיין חייב דיו וחשבון לאלוהים. ורק לאלוהים.
ההיסטוריה האירופית מלאה בדמויות של מלכים רעים במיוחד, והובס היה תלמיד חרוץ של דברי ימי המערב. מה עושים נתינים צייתנים שהמליכו עליהם מלך, כאשר זה מתאכזר אליהם יתר על המידה וכל התנהלותו כרוכה באי צדק משווע? כאן מגיע החידוש השני של הובס, שהוא משמעותי יותר בתולדות המחשבה הפוליטית. יש לנתינים זכות להיפטר ממלך עריץ, כתב, ומצד שני – אין למלך זכות לנהוג בעריצות כזאת. אבסולוטיזם – כן, אבל שיהיה נאור.
אבל כיצד נשמור על הנאורות של מלכנו? כאן הובס מטעים לנו, שיש צורך בכינונה של מעין פלוגת שמירה שתפקח תדיר על מעשיו ומחדליו. ומאין תגיע הפלוגה? הובס סבור היה, שדרך הסכמיות חברתית ניתן להגיע למצב שבו חברי הפלוגה ישמשו כקולות לעם – לפחות כמי שמייצג אינטרסים של קבוצה חברתית מוגדרת - כלומר, הנה ניצן של דמוקרטיה ייצוגית. אבל לא כדאי להיסחף, מפני שלמקהלת הקולות הפוליטיים הללו לא העניק הובס סמכויות כלשהן של ריבון, אלא רק תוקף מייעץ. ברצותו, המלך יכול היה לאטום את אוזניו לגמרי למסרים של בעלי הקולות.
ניצני הרעיונות של הובס נבטו מאוחר יותר בכתבים פוליטיים של הוגים שכוננו את רעיון הדמוקרטיה המערבית. לוק, מונטסקייה, רוסו, מיל – כולם התחנכו על ברכיו ונהנו להתווכח איתו עד שגיבשו, איש-איש בתורו, תמונה חדשה של האדם, זכויותיו וזכאותו לכך שקולו לא רק יישמע, אלא רצונו ייעשה.
מצד שני, גם מצדיקי הטוטליטריות לדורותיהם מחוייבים ל"לוויתן". הפסימיזם העמוק של הובס באשר לנפש האדם היה משותף להוגים פרוטו-פשיסטים ולאבות המרקסיזם כאחד. "All mankind is in a perpetual and restless desire for Power that stops only in death" , כתב. האם באמת טעה?