הכל נשאר במשפחה

לאחרונה כשמלאו לאוניברסיטת ייל 300 שנים להיווסדה, הוענקו מטעמה מדליות הוקרה לקומץ מדענים ואנשי מחקר בולטים מרחבי העולם. מישראל נבחרו שלושה. חוקר המוח, פרופסור דוד סמואל, נכדו של הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בישראל, היה אחד מהם. "לא כל כך ברור לי מדוע בחרו דווקא בי", הוא מצטנע, "אבל זו היתה הפתעה נעימה. הייתי בהרבה אוניברסיטאות טובות, במשך יותר משנה חקרתי באוניברסיטת ייל, במחלקה הפרמוקולוגית והפסיכיאטרית, נכנסתי שם לנושאי מחקר מעניינים, אבל יותר מכל היה לי מזל גדול" הוא מוסיף.
מסכת חייו של דוד סמואל, ארוכה ומפותלת, ומשתלבת במסכת חיים משפחתית רחבת היקף, שתולדותיה מקבילות לתולדות הציונות המודרנית. "אני נהנה מהחיים וגאה מאד במדינה שלי", הוא אומר, "צר לי שהיא עוברת כל כך הרבה צער. עצוב לי שכל כך הרבה פאנצ'רים קרו פה לאחרונה".
"רק לאחרונה חווינו פיגוע ברציף הרברט סמואל בתל אביב, זה היה לילה עצוב ומיותר. כמו שהשגריר הבריטי אמר, זהו מחדל של הביון והמשטרה הבריטית, שלא עקבו אחרי האנשים האלה".
מה סבך היה אומר על פניה של המדינה כיום?
"אני חושב שזה היה מצער אותו. הוא היה מאד גאה ביהדותו. אף כי לא היה דתי, הוא האמין בתוכו שהיהודים הם עם סגולה ושהעם הזה צריך לגלות רמה גבוהה יותר של יושר וחריצות. לצערי, איבדנו את הכיוון בזמן האחרון.
"יש במדינה הזו הרבה דברים טובים, אני אופטימי וסבור שנצא מהמצב הזה, אלא שצריך ללמוד לאכוף כאן את החוק ללא רחמים. לא יתכן שבמדינה תרבותית ומתוקנת יתרחשו תופעות קשות שלא ניתן להתגבר עליהן, דוגמת תאונות הדרכים.
"אני מאד גאה במדינה. לא תיארתי לעצמי שהרמה המדעית והתרבותית תהיה כל כך גבוהה כאן, בהשוואה לאירופה וגם למזרח התיכון. אני נוסע באיילון ורואה ברמת גן את הבניינים הגבוהים, לא חשבתי שיהיו לנו כאן, במדינת ישראל, כאלה".

מדען בגמלאות

סמואל (80), נשוי לאיב, ילידת ארה"ב, ארכיאולוגית תת ימית במקצועה וכיום יועצת לניהול המורשת התרבותית. עד לפני זמן לא רב היה תושב רחובות, לאחרונה עבר להתגורר בהרצליה. חזותו הצעירה והתמירה מעוררת פליאה. על המחמאה הוא מגיב בחיוך. "אני לא יודע מאיפה זה. כל בני משפחתי הלבינו עם השנים ואני נשאר עם שערות שחורות. זה עניין חיצוני בלבד. בפנים, בתוכי, אני כבר מתעייף".
כסב לשישה, היכן עדיף לדעתך לגדל ילדים, בישראל או באנגליה?
"אין לי הרבה קשר לאנגליה. גם כשדודי והוריי היו בחיים, לא חשתי קירבה רבה אליה. נכון שהחינוך האנגלי הוא שם דבר, אבל בהוראת המדעים למשל, הם לא הצליחו יותר מאשר פה. מי שאשם בהתנהגות של הילדים הצברים ובחוסר העניין שלהם בלימודים הם ההורים ונוקשות תוכנית הלימודים, מורים צריכים ללמד את מה שהם והתלמידים אוהדים.
"מכל מקום, אני מתסכל על הישגינו ואומר, המשבר לא כל כך גדול. הישגי המוסדות להשכלה גבוהה הם פנטסטיים בזירה הבינלאומית".
ההישגים הכלכליים קצת פחות מרשימים.
"קשה לי להתבטא בנושא, אני הרי לא כלכלן. אני חושב שכולנו קצת מבולבלים, וגם לא אומרים לנו את כל האמת - לא התקשורת ולא הממשלה. אני שומע על אנשים שחיים מתחת לקו העוני, על קשישים שלא יכולים לקנות תרופות, על מורים שהולכים להיזרק מבית הספר. אני חי בעולם משלי - אני מדען בגמלאות שלא מתמודד עם בעיות כלכליות - והלוואי שהייתי יודע מה הפתרון".
אתה רואה אור בקצה המנהרה?
"אני מקווה שתוצאות המלחמה בעיראק ישפיעו לטובה על המדינה. לשמחתי, הגוש האירופי כבר פחות יהיר והלחץ על סוריה גדל. אני רק מקווה שחס וחלילה לא ירצחו את הנשיא בוש. הוא צבר לו רשימה ארוכה של אנשים שלא אוהבים אותו, ובארצות הברית כבר היה תקדים".

אנשים עם חזון

סיפור חייו המרשים של פרופסור דוד סמואל מתחיל בתולדות משפחתו הענפה. יותר מכולם, הותיר את החותם סבו, הרברט סמואל.
בעשר השנים הראשונות של המאה ה- 20 שימש הרברט סמואל כשר הפנים ושר הדואר של ממשלת הוד מלכותו. בשנת 1914, עוד לפני הצהרת בלפור, הצהיר בפני ראש ממשלת בריטניה דאז, לויד ג'ורג', שארץ ישראל יכולה להפוך למדינה קולטת יהודים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הנהיגו הבריטים ממשל צבאי בפלשתינה עד שיוכרע עתיד השטחים שנכבשו מידי האימפריה העותומנית. עימותים בין יהודים וערבים ומאורעות תר"פ הובילו את ממשלת בריטניה להחלטה שיש לסיים את הממשל הצבאי ולשלוח ניצב מטעמה, שיוסמך לפעול בשם ממשלת המנדט. משרת הנציב הוצעה להרברט שקיבל אותה בברכה, בעיקר מפאת היותו יהודי.
בשנים בהן שימש הרברט סמואל כנציב עליון בארץ ישראל (1925-1920), נוצרה כאן תשתית פיזית שתבטיח פיתוח כלכלי, פותחה מערכת כבישים ורכבות, החלה פעילות תעשייתית (חברת החשמל, מפעלי ים המלח), ירושלים נקבעה כבירה, העברית הפכה לשפה רשמית, הוקמו מוסדות הנהגה אוטונומיים, הוקמה המשטרה הארצישראלית, אורגנה מערכת שיפוט והונחה אבן פינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. הרברט היה זה שתחם את גבולות הארץ עם עבר הירדן, החלטה שבוטלה על ידי צ'רצ'יל שקבע שעבר הירדן תהיה מדינה נפרדת, היום ירדן.
סבך סבר שההגירה היהודית לארץ ישראל צריכה להתבצע בהתאם ליכולתה הכלכלית לקלוט אותה. מה היה אומר על זה היום?
"זה היה נושא בעייתי. היו אז אנשים עם חזון. סבי היה קשור לחברת החשמל ועזר לרוטנברג בגיוס כספים ותמיכה, כמו גם למפעלי ים המלח, למפעל נשר בחיפה. המדינה אז עוד לא היתה מתועשת. פה ושם עשו סבון או שוקולד. עליית הייקים בשנות ה- 30 הביאה איתה את תחילתה של תעשיית התרופות ופיתוח לימודי ארכיטקטורה. העלייה הרוסית האחרונה היא מסוג הניסים שפוקדים אותנו. מאד מעודד שהגיעה עלייה כזאת לארץ, עם כל הקשיים, והביאה לארץ מדע ברמה גבוהה מאד. המהפכה הטכנולוגית שהתרחשה כאן קשורה בלי ספק לאותה עלייה".
איך אתה זוכר את סבך?
"איש צנוע מאד, אבל בעל ביטחון עצמי שהעניק לו עמדה. הוא היה נואם בלי הרבה דרמה, אבל היתה לו חשיבה מאד ברורה ובהירה. סבי עסק הרבה בפילוסופיה של המדע ויחד עם אלברט אינשטיין כתב ספר על פיזיקה מודרנית".
איזה סבא הוא היה?
"הוא אהב מאד ילדים והיה סבא מפנק כזה. אני לא חושב שבתור אבא הוא כל כך העניק, כי היה עסוק אותן שנים בפוליטיקה. סבתי היתה אישה דתייה, לא חמה במיוחד. הוא היה הדמות החמה, האבהית, הגאה. אני חושב שהיה גאה בהישגיי האקדמיים".

בן הנציב

הרברט סמואל נולד באנקליה, בן למשפחת שענים. הרברט היה היחיד במשפחה שלא עסק במסחר, יצא ללמוד היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד וגילה כסטודנט את נפלאות הפוליטיקה, שפתחה אז שערים בפני יהודי אנגליה.
אדווין, בנו של הרברט, נולד בלונדון. בן 18 התגייס לצבא הבריטי, נשלח לשרת בצבאו של הגנרל אלנבי במצרים, ומכיוון שהיה יהודי ומשכיל, צורף לקבוצת תיאום שיצרה קשר עם המפעל הציוני בארץ ישראל, בהם בן גוריון וחיים ויצמן. אדווין עבר להתגורר ברחוב גרוזנברג בתל אביב בבית שבנה המלונאי יהודה גור, שם פגש את בתו הדסה. השניים החליטו להינשא ולהישאר בארץ. הרברט סמואל כבר שימש כנציב הבריטי (משנת 1920). חתונתם, שנערכה בבית הנציב בירושלים, היתה מדוברת מאד ורכבות אורחים מיוחדות יצאו מן השפלה לירושלים. אדווין שב לאנגליה כדי לסיים את לימודי ההיסטוריה שלו, כאביו, באוקספורד.
עם סיום תפקידו כנציב (1925) ביקש הרברט להישאר ולהשתקע בארץ. הניצב שבא אחריו, פלומר, לא איפשר לו את העניין. הנציב הראשון שב אם כך, לאנגליה, הפך לראש המפלגה הליברלית (שצ'רצ'יל לימים, היה חבר בה) ועסק בסוגיות יחסי עבודה במסגרתן טרח בשיפור תנאי עבודתם של כורי הפחם והעסקת ילדים בבתי חרושת. כסוציאליסט בתפיסת עולמו העביר בפרלמנט מספר חוקי עבודה חשובים. בשנות ה- 30 של המאה ה- 20, לאחר שכשלה מפלגתו בבחירות, זכה הרברט בתואר לורד על מפעלו וכונה 'לורד סמואל של הר הכרמל וטוקסטת'.
סבך קבע את ירושלים כבירת ישראל. לו חי היום, מה היה חושב על ההחלטה הזו?
"קשה לדעת. היה ברור שירושלים תהיה הבירה, אבל על ירושלים לא דיברתי איתו. כשהיה מגיע לביקורים בארץ (בסוף שנות ה-40), היה נוהג להתגורר בבתי מלון בתל אביב".
כאיש בעל נטיות שמאלניות סוציאליסטיות, מה היה אומר עלינו ועל המציאות שלנו היום?
"שמאל וימין של היום אינם השמאל והימין של פעם. אזכיר שהרברט היה בתחילה בעד מדינה דו לאומית. בשנת 48', כשהגיע לאחד הביקורים, נסענו לטייל בנגב. בדרך שאלתי אותו אם הוא עדיין מחזיק בתפיסת המדינה הדו לאומית הוא השיב, ששינה את דעתו לאחר השואה, וגרס שמוכרחים מדינה עצמאית ליהודים. אני חושב שהמלחמה ההיא זעזעה אותו. שאלתי אותו מה באשר לערבים. הוא ענה שהתרבות היהודית (האירופאית) מפותחת יותר מתרבותם, וזו תדחק הצידה. אני לא כל כך אוהב את האמירה הזו, אבל את הדברים האלה הוא אומר".

איש העולם הגדול

לאדווין והדסה שהתגורר בירושלים, נולדו שני בנים. דוד ודן (הצעיר ממנו בשנתיים). משפחת סמואל הצעירה טרחה לפקוד מדי זמן את הענף הבריטי שלה. "בבית דיברנו אנגלית בגלל אבא, שידע עברית אבל העדיף להתבטא בשפתו, ועברית, בגלל אמא", נזכר דוד.
אביך רצה שתהיה מדען?
"בגימנסיה העברית היו לי מורים מעולים, אבל אבא היה מודאג שלא אלמד מספיק מדע. הוא רצה שאהיה מהנדס. לאבי היו קשרים עם מכון ויצמן (שאז עוד נשא את השם מכון זיו), ואני נשלחתי בגיל 15 לשמש כשוליית מכונאים בבתי המלאכה שם. עד היום אני מהמדענים הבודדים שיודע לעבוד במחרטה. מנהל המכון דאז, ד"ר ארנס ברגמן, תפס אותי פעם לשיחה ואמר לי, שכימיה הרבה יותר מעניינת ממכונאות והציע לי לעבוד במעבדה שלו כלבורנט".
דוד הנער עבר להתגורר אצל קרוביו, משפחות סמילנסקי ומילר מרחובות, ועבד במעבדה של ד"ר ברגמן. "הוא היה נותן לי שיעורי כימיה וספרי לימוד. כך התחיל הקשר המדעי שלי עם המכון".
בקיץ 39' נסע כמנהגו לבקר את הפלג האנגלי של משפחתם. מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר של אותה שנה וגבולות הארץ נסגרו. "לא היתה דרך לחזור. התגוררתי אצל סבא הרברט בלונדון. ביתו הופצץ באחד הבליצים ונאלצנו להתגורר בקיימברידג', שם החלטתי לנסות להתקבל לאוניברסיטה. מכיוון שהייתי צריך להיבחן בגרמנית ומתמטיקה, מצאתי לי מורים פרטיים ואחרי פחות משנה עברתי בחינות הכניסה. עם ההורים שנותרו בארץ כמעט ולא היה קשר".
דוד החל בלימודי כימיה באוקספורד בתחילת שנות ה- 40, אבל המלחמה שהתחוללה באירופה העירה את הדגש הפטריוטי שבו. "חשבתי שאני צריך להתגייס לצבא הבריטי ולתרום את חלקי למלחמה. סבי תמך מאד ברעיון", הוא משחזר. בשנת 42', בהיותו כבן 20, הצטרף לשורות הצבא הבריטי, גיוס לתותחנים וצורף ליחידת קומנדו בריטית שהיתה צריכה לפעול בבורמה. "היתה תקלה חמורה בנמל בומביי, וספנות הנחיתה שיועדו לאותה מטרה הופצצו. נלקחנו אם כן, לגבול הסיני ברכבת ומשם, לאורך הג'ונגלים לבורמה. אורד ווינגייט, שהיה שכן שלנו בירושלים, נהרג לפני שהגעתי לשם ולצערי לא הצלחתי לפגוש אותו", הוא מספר.
כשהמלחמה באירופה כבר הסתיימה, הגזרה האסייאתית היתה עדיין פעילה. "אני, שהתאמנתי עם היחידה שלי בדרום הודו, נשלחתי כקצין תותחנים צעיר לשליחות מסוימת. במטוס הקטן שהוביל אותי שמעתי מפי הטייס שהתרחשה כנראה רעידת אדמה קשה ביפן, שהתבררה מאוחר יותר כהפצצת אטום הראשונה על הירושימה. נשלחנו ככוח כיבוש לאזורים שונים במרחב".
דוד הגיע לאי סומטרה (אינדונזיה), וזמן לא רב אחר כך הפך מושלו הצבאי. כששוחרר, יצא לאנגליה כדי לסיים את לימודיו. הוא עבר דרך מצריים, שם פגש בדן אחיו, ששירת ביחידת שריון בריטית, עצר לבקר את הוריו, אותם לא ראה מספר שנים וחזר לאנגליה. טרם שובו לאוניברסיטה יצא לראות את מחנות ההשמדה. "הפסדתי את המלחמה באירופה כי הייתי במזרח אסיה", הוא מסביר. "חוויתי באותם מחנות הלם נוראי".
במחלקה לכימיה שבאוקספורד לא למדו סטודנטים רבים. ביחד עם דוד סמואל למדה סטודנטית צעירה אחת, לא מצטיינת במיוחד, אבל בעלת זיכרון חזק. לימים מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה.
אפשר היה כבר אז לזהות את הפוטנציאל שגלום בה?
"לא הייתי מעלה על הדעת. היא היתה צנועה, באה מעיירה קטנה באנגליה, לא התלהבה בכלל מלימודי הכימיה. לא היו לה שום שאיפות להיות כימאית. בתואר הראשון היא קיבלה ציונים כל כך נמוכים, עד שנאלצה לעבוד כלבורנטית. בעלה עודד אותה ללמוד משפטים, היא הצטיינה בתחום המיסוי, וכאן בא המפנה, כי מתחום המשפטים היא עברה לפוליטיקה.
" אני זוכר אותה כסטודנטית שמנמונת ונרגשת, תמיד לחוצה. אני חושב שבעיקר היה לה מזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון". בשנת 48' סיים סמואל את לימודיו וחזר לארץ, היישר לזרועותיה של מלחמת השחרור. דוד התגייס לתותחנים, "ומכיוון שלא היו כמעט תותחים בצבא המקומי, נשלחתי למכון ויצמן ועבדתי בפיתוח נשק".
בשנת 49' החל דוד סמואל בעבודת הדוקטור שלו במכון ויצמן שעיקרה מחקר מנגנון של תגובה כימית בשינויי מולקולות. "היום המחקר הזה נורא מיושן", הוא אומר, "אבל הדבר הטוב שקרה הוא, שקיבלתי בעקבותיו הזמנה לעבוד כחוקר צעיר באוניברסיטת הרווארד. עד אז לא הייתי באמריקה. הגעתי למעבדה ביום שהרוסים שיגרו את ה'ספוטניק', הלוויין הראשון, לחלל. התחרות המדעית בין הגושים היתה בעיצומה ואני זכיתי לחוות בארה"ב תקופת זוהר מדעית".
כשחזר מהרווארד, איש צעיר בן פחות מ- 30, הפך לראש המחלקה לכימיה במכון ויצמן. עם הימים הפך הדיקאן שלה, אבל חיפש מטרות נוספות. "הרגשתי שאני רוצה לעסוק במשהו שקשור בבני אדם וברפואה", הוא מספר. "נסעתי לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, עשיתי שנתיים במחלקה לפסיכולוגיה והייתי בין הכימאים הראשונים שעסקו בשילוב. השתלמתי בנושאי למידה, זיכרון ודיכאון, וביקשתי לחזור לארץ כדי להקים יחידה שתעסוק בחקר המוח. למזלי, מנהל המכון דאז, פרופ' עמוס דה שליט, איש עם חזון והתלהבות, תמך בעניין".
בשנת 65' קיבל סמואל את תואר הפרופסור ובראשית שנות ה- 70 החלה היחידה בראשותו לפעול ודרכה נעשו הנסיונות הראשונים בחקר המוח ובעיקר בבעיות למידה וזיכרון.
מהו ההישג המשמעותי ביותר שלך?
"אני, למעשה, הקמתי את המחלקה לחקר המוח במכון ויצמן. הייתי הראשון, לפני 30 שנה, שהכניס את הגישה של חקר המוח כמדע. את הישגיי בתחום הזיכרון מסובך להסביר בקצרה. חלקם מתוארים בספרי, 'זכרון', שיצא באנגלית וזכה להצלחה גדולה".
בנוסף לתאריו האקדמיים נושא פרופ' דוד סמואל עוד כמה תארים מוצנעים מעין. כשהרברט סמואל הלך לעולמו בשנות ה- 60, ירש אדווין בנו את התואר לורד. בשנות ה- 80, לאחר מות אביו, ירש פרופ' דוד את התואר. "לא השתמשתי בו", אומר האיש הצנוע הזה, "אבל כשאשתי נסעה לאנגליה ללמוד ניהול ארכיאולוגי, ניצלתי את הזמן וערכתי ביקורים בבית הלורדים. לפני כשנתיים החליט ראש הממשלה טוני בלייר לערוך רפורמה בבית הלורדים, בעיקר אצל אלה הנושאים את התואר בירושה, והרחיק חלק נכבד מהם. נותרו 90 בעלי תואר לורד בירושה, ואני לא ביניהם. זה לא כל כך חשוב, כי לא זכיתי בתואר בזכותי ולא הרגשתי איתו נעים במיוחד".