הרי את מקודשת לה

בל"ג בעומר יבואו, כמדי שנה, בברית הנישואין אלפי חתנים וכלות חדשים. רוב החתונות יתבססו על המרכיבים המסורתיים המורכים. חתונה כמו של מאי ואסנת, שנישאו זו לזו בחג הפועלים (1 במאי) על שפת הים באכזיב, סביר להניח שלא תתקיים באותו יום. התפאורה של זירת השמחה (חופה לבנה על שפת ים לאור השקיעה, קייטרינג משובח המבוסס על בשרים דרום-אמריקאים ועשרות מוזמנים) לא העידה על האופי של החתונה הלסבית, בה נשבעו אמונים זו לזו שתי נשים אוהבות.
כל התכנים המסורתיים היו שם: שבע ברכות, שתי טבעות, נשיקה מתבקשת – ורק תוכן הדברים היה שונה בעליל.
מאיה הביעה אהבתה לאסנת, אסנת נשבעה אמונים למאי, ונורית ברקאי, חברת ראש-הנקרה ולסבית ותיקה ומוצהרת, המשמשת כמנהלת הקהילה בקיבוץ זו הקדנציה השנייה (בתוך 15 שנה), איחדה.
במשרדה של נורית, במזכירות הקיבוץ, מונחים זה לצד זה עיתון לסבי פמיניסטי חדש וחוברת זכויות סוציאליות לחבר הקיבוץ. בלוח המידע שבגבה יש פירוט של סדר יום בקיבוץ משתנה, לצד סטיקרים של מקומות מפגש הומו-לסביים. השילוב הזה בין הפרטי לציבורי בא לביטוי גם בחתונה שנערכה לבנות הזוג.
"היו לנו לא מעט שיחות בחצי השנה האחרונה לגבי אופי החתונה", אומרת ברקאי, "ואני שכנעתי את הבנות לא לזנוח את הסמלים היהודיים שמאפיינים חתונה, וגם לא לוותר על האמירה האישית, הנשית, שיש בסוג כזה של נישואין. מאד פשוט להתנער מהמסורת, ולקיים טקס פגאני של אלות אדמה ומים, אבל יש חשיבות רבה לעובדה שאנחנו לוקחות מהיהדות אלמנטים שמתאימים לנו והופכות אותם לאמירה פמיניסטית-לסבית".

אמא, אמא וילדים

אסנת (35) לא ממהרת לנדב פרטים ביוגרפיים על עצמה ועל מאיה בת זוגה (48), אבל היא מוכנה לספר שהן מכירות כבר שנה וחצי, עומדות לבנות קן משותף ביישוב בגליל המערבי, ויהיה בו מקום לשני ילדיה הבוגרים של מאיה ולילדיה העתידיים של אסנת. לשתיים עבר קיבוצי קצר – מאיה היתה שלוש שנים במעיין ברוך במסגרת גרעין נח"ל. אסנת הדריכה נוער במשך חמש שנים בראש הנקרה. שתיהן "יצאו מהארון" בגיל מתקדם, ומאז הן חופשיות ומאושרות.
איך נולד רעיון החתונה?
אסנת: "רצינו לחגוג את האהבה בינינו. מה, לא מגיע לי להיות כלה? לשמוח עם מי שאני אוהבת? המחויבות נבנית כל הזמן, בכל בוקר אנחנו נשבעות לאהוב מחדש זו את זו, ובכל זאת – יש משמעות ליום אחד ומיוחד שמבטא את הקשר הזה. ההסכם המשפטי לגבי הרכוש יבוא אחר כך".
נורית מספרת שמאי ואסנת ביקשו ממנה לחתן אותן. "לא היה לי נסיון קודם, אבל אני אשה מאד משימתית ולכן בניתי את החתונה רק לאחר אינספור שיחות ולבטים. הן התנגדו בתחילה לסמלים יהודיים: חופה, שמלה לבנה, ברכות. אמרתי להן שלסמלים יש כוח, ושהשאלה היא מה אנחנו עושות איתם. למשל כתבתי את 'שבע הברכות' והתייחסתי לשבעה ימים בשבוע. כל ברכה הוקראה על-ידי מישהו אחר: בן משפחה, חבר לעבודה, חברה בקהילה. היה מרגש. כל אחת העניקה לשנייה טבעת. הנשיקה באה עוד לפני שהספקתי לומר: ועכשיו הכלה יכולה לנשק את הכלה. היו הרבה 'הפתעות' במהלך הערב".
בנאום ברכה שנשאה נורית ברקאי לזוג הטרי נאמר: "חופה זו תחתיה אתן, אסנת ומאי, מתייצבות מול העולם כדי לחגוג את הזוגיות שלכן, עומדת על ארבעה עמודים של אומץ, בחירה חופשית, אהבה וסובלנות. עמודים אלה מהווים מהיום את יסודות הבית שלכן...".
חייהן המשותפים של אסנת ומאיה לא יהיה פשוטים בכל הקשור לזכויות. הנישואין אינם מוכרים מבחינת ההלכה, גם לא מבחינה משפטית, והן מוגדרות לכל היותר כ'ידועות בציבור'. הן לא יכולות לעשות ביטוח רכב כזוג, גם לא לקבל משכנתא או כל זכות אחרת שהמדינה מעניקה לזוגות נשואים. "ובכל זאת", מתנחמת אסנת, "אני זרקתי אבן למים, והאבן יצרה סביבה הרבה מעגלים. בסוף עוד יכירו בזוגיות שלנו ובשוניות שיש בחברה".