כך זה היה ב-2000
הסיפור שלי, התחושות שלי - סיכום המסע לטורקיה מבפנים, מהלב, עם כל הרגש והחוויות
| יוצאות |  | נוסעות | | מסיימות | | |
החששות שליוו אותי החל מרגע המראת המטוס התפוגגו לחלוטין עם הנחיתה בשדה התעופה באיסטנבול. אחת המשתתפות הוציאה טייפ וכולנו פצחנו מייד בשירה וריקודים שהרעידו את השדה, ונועדו להבהיר למארגנים "השקופים" ששקט לא יהיה כאן במהלך עשרת הימים הקרובים. כך, ששות אלי קרב, השטח בוער בדמנו ואש המדורה מאירה בעיננו (בגלל החרוז…), שוכנו במלון מריט מרסין. שם, ממרומי הקומה ה-42 (מתוך 50, לשם אינפורמציה) השקפנו על הממלכה אותה אנו עתידות לכבוש – בקסמינו כמובן.
בשבת בבוקר, לאחר לילה של התרגשות וציפייה לבאות, עזבנו את חמשת הכוכבים המפנקים ונכנסנו לכלי הרכב שהמתינו לנו במגרש החנייה. הדבקנו מדבקות, התקנו ציוד, מכשירי קשר ו-GPS, דגל ישראל בצד אחד, דגל טורקיה בצד השני ו… לדרך .
תחילת הנסיעה הייתה בשיירה מסודרת, רכב A אחרי B, I לפני J וכולם אחרי Mango (שם קוד לרכב המוביל). לאחר נסיעה קצרה נפרדנו מהעיר מרסין ומהכביש הסלול בו לא נפגוש עוד אלא בעוד מספר ימים, וירדנו לשטח. אגב, את היום הראשון הקדשנו להסתגלות. בעיקר לסדר והארגון שנראו לנו (שלא במקרה) כמו מעין גיבושון ליחידה מובחרת, כמו-גם אתגרי הנהיגה הלא-קלים. אווירת המסע הרצויה, כך נגלה מאוחר יותר, הגיעה די מהר.
מגיעים לשטח
ישר, ממש עם הזינוק למסע, התחיל האקשן. במורדות הדרומיים של רכס הרי הבולקר קיפצנו על בולדרים (אבנים גדולות) בגודל של מדינה בינונית בתוך מים זורמים. כל עוד הינו בתוך הפאג'רו המחומם הרגשנו עדיין כאילו אנחנו בשכונה דרומית של תל אביב שהוצפה עם הטפטוף הראשון. כל זה עד שהרכב הראשון נתקע.
אך אנחנו, כאילו נולדנו בשטח, ורצועות חילוץ נמצאות בשגרת היום יום עבורנו, קיפלנו מכנסיים, הפשלנו שרוולים, חלצנו נעליים והרגליים כבר היו במים. רק מה, אף אחד לא הכין אותנו לכך שהם – המים, מה זאת אומרת מי? - יהיו קרים כמו קרח. זהו, נפל האסימון והבנו כי אנחנו בטורקיה, המושלגת, במסע של "אם לא אנחנו לעצמנו, מי לנו?"
אחרי צווחות קטנות וקיפוצים שאמורים היו לחמם את עצמותינו (הם לא), מצאנו זמן ואנרגיה מחודשת לפעולות חילוץ ו"סלילה" מחודשת של הדרך הפראית. אבנים זזו כאילו מעצמן, קריאות "קצת ימינה, לא, שמאלה, ימינה, כן ימינה שלי, לא שלך" מילאו את האוויר. מה שאפשר כנראה את המעבר הבטוח והרגוע של לא פחות מ-23 כלי רכב שהרכיבו את השיירה. הצלחנו.
במהלך הנסיעה נתלו נעליים, מכנסיים וגרביים לייבוש על חבלי כביסה מאולתרים, אלה שבשילוב מערכת האוורור ב"פול ווליום על חימום" הפכו את האוטו למייבש נייד וקופצני. אחרי שהוכחנו כי שנים של אחזקת בית ויכולת אלתור מתקדמות הפכו אותנו למיני מק'גיוור, גילינו את מכשירי הקשר.
אלו שימשו אמנם עד עכשיו לקריאות זירוז של הרכב המוביל. זה שניסה לשכנע שוב ושוב "לא לעצור כל חמש עשרה שניות לצילום קבוצתי", לא לבלום כל "עשרים שניות לצרכים אחרים", הפסיק להיות יעד מועדף. במקום, הפכנו בין רגע לתחנת רדיו ניידת ששידרה בשידור חי מהשטח.
כבר בתכנית הראשונה שנקראה "מאזינים על הקו", שפכנו את ליבנו לאוזני כל השיירה. כך גם, לאט לאט, התחלנו להכיר אחת את השניה. בהמשך הורכב "פנל יועצים". נציגה מכל רכב חיוותה את דעתה בסוגיות שעלו על הפרק עד שתמה השעה. או אז הוחלפה "מאזינים על הקו" בתוכנית שעשועונים. בדיחות וחידות שליוו את הדרך עד ערב.
לילה ראשון, בשטח
הגענו לאזור צ'אמלי יללה, שם העברנו את הלילה הראשון בשטח. בקושי רב יצאנו מכלי הרכב המחוממים אל הקור שבחוץ והתחלנו בהקמת המאהל. אותי לעומת זאת, לא הצליחו כל שקיות החימום והבגדים התרמיים שבעולם לחמם. ואל תחשבו שהתעצלתי. הבודק הביטחוני בשדה התעופה שהיה מאד סקרן לבחון את התרמילים העצומים שלי והיה כנראה בטוח שהגעתי כדי לעבור לטורקיה לצמיתות, יכול להעיד שלקחתי המון.
בחוץ היה פשוט קר, קור שמאד לא פשוט להתמודד אתו. אבל בבוקר, כבר עם אור ראשון, הצצתי החוצה, נזהרת שלא להוציא יותר מדי אברים חשופים מהאוהל שהתחמם קצת במהלך הלילה הקצר – מנשימותיי שלי ושל חברותי לצרה. 14 אוהלים מסביבי, בכולם בנות שעדיין שקועות באותה התלבטות בה הייתי אני. "האם להציץ החוצה ולהסתכן בפרצוף קפוא או לגנוב עוד כמה שניות של חמימות סבירה".
בכל אופן, לאחר שסקרתי את הסביבה הקרובה הרמתי עיניים, רק כדי לחזות בשמיים כחולים מעורבים בצהוב של שמש ראשונה. רקע מדהים לרכס הרי הבולקאר האדיר. לקום בבוקר מול נוף שכזה שווה כל מעלה שמתחת לאפס…
משימת היום השני הייתה חציית אותו רכס הרים, הרי הבולקאר המושלגים, שקיבלו את פנינו כל כך יפה בבוקר. עכשיו, לאחר מעשה, כבר מותר לספר - בלי לחשוש מעין הרע - שמזג האוויר היה פשוט מדהים לאורך כל הדרך. אם לא הייתי מכירה את מארגני המסע באופן אישי ויודעת בוודאות כי הם בשר ודם, כמו כל אחד מאתנו, הייתי חושדת כי היה להם "איזה דיבור" עם הבורא. אותו אחד שקיבל על עצמו כנראה את תפקיד התפאורן, האחראי על הנוף המשתנה בכל יום מימי המסע, מזג האוויר המתאים. נראה היה כי השמיים, השלג, הגשם והשמש הם חלק מאפקטים מיוחדים בהצגה המדהימה שנקראת מלכת המדבר.
בכל מקרה, חזרה אל המתרחש בהרי הבולקאר. השמש שקיבלה את פנינו גרמה לנו לפתוח את גגות הברזנט בכלי הרכב הפתוחים ולהוציא ראשים מחלונות הגג והצד של הסגורים כדי לשאוף את מלוא מרחבי האוויר והאווירה.
בתחילה נסענו בדרכי עפר, אותן החליף הבוץ, אותו החליף השלג. וכאן התחיל האקשן האמיתי! הרכבת שרשראות על כלי הרכב היא, בניגוד לצפוי ומה שניתן לחשוב, פעולה כלל לא פשוטה. כי בניגוד לכדורי השלג שהשלכנו אחת על השניה דקות ספורות קודם לכן, אותם יכולות היינו ליצור בידיים מוגנות על-ידי כפפות, כאן חייבים להיחשף. החיבור של עור אדם חם ושלג קר, יחד עם מתכת וחוליות סרבניות לא היה נעים. כן, חוויה אמנם, מדליק והכל, אבל קר, נורא קר!
והכי עצוב היה לגלות כי בסופו של דבר, לאחר כל המאמצים וכל השלג שפינינו עם אתים וכלי חפירה שונים, ערמות השלג הפכו לגבוהות עד כדי חסימת הציר. נאלצנו לחזור לאחור.
וביום השלישי
ביום שלמחרת שוב התחלף הנוף - במקום ההרים האדירים והמושלגים קיבלנו נוף צחיח ומדברי, נכנסנו לשולי קפדוקיה. לאחר שעברנו על-פני כמה סוגי נוף, הגיע סוף סוף הזמן להרחיב מעט על האזור כולו. מוכנים? קדימה.
מסע מלכת המדבר יצא השנה אל חלקה האסייני-מזרחי של טורקיה. אותו חצי אי הנקרא "אנטוליה" – במקור (יוונית) "אנדולו", שפירושה מזרח. מכיוון שטורקיה נמצאת בנקודת המפגש בין אירופה למזרח התיכון ואסיה, בדומה למדינת ישראל (עם הבדלי פרופורציה כמובן) היא מהווה צומת דרכים.
במהלך השנים עברו כאן כובשים ומתיישבים רבים – חיתים, פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, סלג'וקים והעותומנים כמובן, שתקופתם הסתיימה אגב לפני 100 שנים בלבד. השילוב של תרבויות, נופים ותושבים שונים הוא שהופך את טורקיה למרתקת כל-כך. כמי שרגילה לקלאב מד בקמר או פלמייה ולערים כמו איסטנבול ואנטליה עם מעט היסטוריה והרבה נופש, המראה הבתולי והקסום באזורים בהם טרם הספיקו תיירים ישראלים להשאיר חותם הותיר אותי נפעמת.
אולי זאת הרגשה פרטית שלי, אך משום מה נדמה לי שזה אינו פרי דמיון בלבד. השיירה שעברה בכל הכפרים הנידחים האלה כאילו הפיחה בהם חיים. מכל חלון ופתח הציצו ילדים ומבוגרים כאחד, מנופפים לשלום לתהלוכת הג'יפים הנשית שהעירה את הכפר מתרדמת חורף עמוקה. אגב, חלק מהכפרים אותם עברנו בדרך היו נטושים, זאת מכיוון שלמרבית התושבים בתים אלו משמשים כבתי-קיץ. בחורף הם יורדים לעבר החוף כדי להתחמם.
לפנות ערב שלחה השמש קרניים אחרונות והעמק הואר בכתום מרהיב. ואיזו אנחת "וואו" סחט המראה הזה. ההד החוזר רק העצים אותה. בפעם המי יודע כמה, שוב חזרנו ואמרנו אחת לשנייה ש"חבל על הזמן!"
לפנייה לכתב/ת 
