מילים מיותרות

המלחמה הפלסטינית-ישראלית התחדשה השבוע במלוא עוזה. במלוא דמה. במלוא הרוגיה. במלוא שגרתה המטורפת. במלוא קלישאותיה הנוראיות. היא שוב כאן, המכשפה הזקנה בת השלוש; לא עזבה לרגע. וכמו תמיד אחרי שמישהו מתחיל פה איזה שהוא תהליך שלום, היא מזנקת ממרבצה ויורקת אש.
והכל קורס. היומיומיות מתפוררת בשנייה, עם מבזק החדשות המיוחד הראשון, עם האיור הראשון של מפה על מרקע הטלוויזיה. לא מפת דרכים, מפת פיגועים.
אפשר להתרגל לטרור. לא, אי אפשר להתרגל לטרור. שתי הקביעות נכונות. ביניהן, נפרעים חיינו. המילים חוזרות על עצמן. התמונות חוזרות על עצמן. והייאוש חוזר, חזר אל עצמו. גם ערפאת חזר, ובגדול. אבו-מאזן התכווץ. פסגת עקבה התכווצה. הנשיא בוש התכווץ. דחלאן, איפה דחלאן? למי אכפת איפה דחלאן. ברוכים הבאים למדבר של הממשי.
האם אפשר להידבר עם החמאס? לא. עם ארגון טרור אי אפשר להידבר. את הטרור חייבים לחסל. לו רק ידע מישהו איך. לו רק המציא מישהו את הנוסחה. לו רק הביא מישהו את ההכרעה.
גם בוש לא יכול לכפות על החמאס את הפסקת הטרור. וגם בוש הכל-יכול לא יכול לכפות על שרון את הפסקת החיסולים. הסיבה והמסובב, המסובב והסיבה, הכל מתערבב. מי זוכר מי התחיל.
הפסקת אש? בין מי למי בדיוק? הרשות הפלסטינית לא קיימת. מה שכן קיים בפלסטין הוא העוני, האבטלה, השנאה, הקנאות. קיים איש הרחוב, אכול השנאה שאין לו מה להפסיד זולת חייו, שממילא שוויים אפס. האם אי פעם נצליח להפוך את הרחוב הפלסטיני מאויב השלום לתומכו?
שוב מבטיחים לנו שהניצחון על הטרור בהישג יד. ממש כאן, מאחורי הפינה. עוד מבצע אחד ודי. עוד חיסול אחד ודי. למה אתם קטני אמונה, תוהים המבטיחים. כי ראינו וניסינו הכל.
כיבושים? הם הופכים כל שטח שנכבש מחדש למדגרה לטרוריסטים. חיסולים? לחיסולים יש היום אותה תועלת אסטרטגית כמו לפיגועים: הם רק מקשיחים את הצד השני. הם היו אפקטיביים בתחילת האינתיפאדה. הם בלתי-יעילים ואף מזיקים כעת.
גירושים? המגורשים קופצים כיתה בלימודי הטרור. הריסות בתים? ההריסות מאחדות את כל משפחות הפיגועים תחת דגל החמאס.
גם ממשלת ישראל, לצורך קביעת מדיניות חוץ וביטחון, לא קיימת. כבר שלוש שנים לא מתקיים שם, למעלה, דיון עמוק וממצה על היעדים האסטרטגיים של מדיניות החוץ והביטחון הישראלית. מה אנחנו רוצים, כעם, כאומה, כמדינה, כחברה? לאן פנינו? מה חזוננו? אין תשובה. אין מענה. אין התמודדות. ישראל, בדרך לגיל שישים, לא חושבת. היא רודפת אחר הטרור, והמרדף הזה, שנכפה עליה, הפך מאמצעי למטרה וממטרה לחזות הכל. מהות החיים: הקרב על הטרור.
הטרור קוצב את ימינו, מלווה את צעדינו, נושף בעורפינו, נצמד לעורנו, מוצץ את דמנו.
אומרים שהתקווה מתה אחרונה. זה נכון: לפניה כבר מתו אלפים.
היום שוב נקבור את קורבנותינו. אחר-כך ננסה לשכוח. גם בצלו של הר-געש פעיל, בין התפרצות אחת לשנייה, האנשים מסוגלים לדבר על הפרטת אל-על ועל המציצן. לברוח ולשכוח. אלמלא יכולנו לברוח ולשכוח, לא יכולנו לצוף בים המוות.
בני השישים מעבירים את הייאוש לבני הארבעים, בני הארבעים יעבירו אותו הלאה לבני ה-18. יחד עם המלחמה. יחד עם הסכסוך שאין לו סוף. הניצחון על הטרור זו סחורה שאף אחד כבר לא קונה.
למלחמת שלוש השנים יש כעת אופציה ממשית להפוך למלחמת שלושים השנה. יש לה אופציה להסתיים. מימושה דורש מנהיגות שאינה מסבה כל פעם את ראשה לאחור לראות לאן פני האזרחים, כי פניהם נבוכים, חרושי-קמטים. מנהיגות שתוביל אחריה.
איפה היא?