שלום, אני הומו

"ישבתי עם אבי, שתמיד חלם שהבן שלו יהיו מ"פ בסיירת מטכ"ל, על כוס קפה של מוצאי יום הכיפורים, ולא הפסקתי לחשוב כיצד אספר שאני הומו, כשלפתע פנה אלי בחיוך ושאל: "האם אי פעם תימשך גם לנשים?". כך פתח יונתן קנריק (26) את סיפורו האישי בהרצאה שנשא בפני תלמידי המכינה הקדם צבאית אל-חי.
ההרצאה היא רק אחת מ-150 הרצאות בשנה שמארגן חוש"ן, גוף מטעם אגודת ההומוסקסואלים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים, בפני מחנכים, תלמידי בית-ספר, סטודנטים וגם חיילים. במפגש, שנמשך כשעה וחצי, שומעים צעירים ובני נוער על אורח חייהם וסיפוריהם האישיים של צעירים הומוסקסואלים ולסביות. לחלק מהצעירים, זו הפעם הראשונה שבה פוגשים פנים מול פנים הומואים ולסביות, המספרים להם על יחס החברה לנטייתם המינית ועל היציאה מהארון.
קנריק, שגדל במשפחה מסורתית בשכונת הר-נוף בירושלים, מספר בהרצאתו כי לאחר השיחה עם אביו חש נסער מאוד. "לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבי, שתמיד חששתי שלא יסלח לי על כך שאני הומו וכנראה גם יישב שבעה אם ייגלה זאת, פנה אלי בחיוך. אמא נכנסה לחדר כשבידה ספר המסביר להורים כיצד להתמודד עם העובדה שילדם הומו. מתברר שכבר שנים הם ידעו את הסוד הזה, שניסיתי כל כך להסתיר", הוא נזכר.
סמדר בלזברג (35), מתנדבת ורכזת באגודה, נזכרת בפעם הראשונה שבה הבינה כי היא לסבית. "למרות שהיו רגעים קטנים שהצטברו כל הזמן, האסימון נפל לראשונה בגיל 13 כשהלכתי לסרט עם חברות. כשכולן לא הפסיקו להלל את השחקן - אני דיברתי דווקא על השחקנית. פתאום הבנתי שלא מדובר רק בשחקנית הזו, אלא גם בזמרת שנורא אהבתי וגם במורה בבית הספר ובנשים נוספות שבהן התאהבתי.
"חזרתי נסערת מאוד לביתי. התיישבתי עם אמי ואמרתי לה שיש אצלי בעיה כי אני מתאהבת רק בנשים. והיא, שלא רצתה להאמין בעובדה שעמדה כה ברורה כנגד עיניה, אמרה שכנראה טרם הגיע הגבר הנכון, אך ייתכן שאני גם א-מינית או לסבית. הבנתי מייד שאני לסבית, אך מהטון בדבריה החלטתי שאספר לכולם שאני א-מינית. גם נהגתי להתרחק מנשים שנמשכתי אליהן מחשש שיקרה משהו. בגיל 24 הודתה באוזני חברה לאוניברסיטה שהיא לסבית ויזמה את הצעד הראשון לקשר האמיתי שהיה לי עם אישה".

לשנות את הסטריאוטיפ

"השינוי המרכזי שאנו מצליחים ליצור במהלך ההרצאות הוא כשאנחנו לוקחים את הדמות הסטריאוטיפית, שיוצרת רתיעה מסוימת בקרב אנשים רבים, והופכים אותה למשהו אנושי שניתן להזדהות אתו", מספר יואב ארד (30) מהנדס בחברת אלביט וממקימי חוש"ן.
לדבריו, קיים פער מידע גדול בקרב בני נוער בכל הנוגע לנטייה וזהות מינית. "שברי המידע היחידים שהם קולטים מגיעים, לדוגמה, מכיסוי חדשותי של מצעד הגאווה, שבמהלכו כל מה שרואים זה רקדן בחוטיני, שני גברים מתנשקים שסביבם ענן של נוצות, או לסבית בבגדי עור, רכובה על אופנוע - שלמצלמה נוח להציג כהומואים טיפוסיים, למרות שהם לא ממש מדגם מייצג", מסביר ארד.
חוש"ן, ראשי התיבות של חינוך ושינוי, קיבלה את שמה לפני כשנתיים, אולם כבר בשנת 79' ערכה האגודה מספר מצומצם של הרצאות בפני קהל שאינו הומו-לסבי מובהק בעקבות בקשות מארגונים שונים. באותה תקופה היה פופולארי לקיים גם הרצאות בקיבוצים בנושא הומוסקסואלים. "בשלב מסוים החלטתנו שצריך ליזום פעילות במקום לחכות שיפנו אלינו", מספר ארד.
כיום מונה חוש"ן 60 מתנדבים המרצים בפני יועצות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים במסגרת כנסים מקצועיים ודרכם מציעים פעילויות גם בבתי ספר. מלבד משרד החינוך משתפים חוש"ן פעולה גם עם צה"ל ועורכים הרצאות גם בפני המאבחנות הפסיכוטכני בבקו"ם, צוותי חינוך וחניכי מכינות קדם צבאיות.
לדברי ארד, ההרצאות מהוות מסגרת שבה יכולים תלמידים לדבר באופן חופשי על הומוסקסואליות ומין מבלי להרגיש מבוכה. "למרות שבבתי הספר כיום ישנה פתיחות גדולה יותר לכל נושא החינוך המיני, קיימת תחושת חוסר נוחות גדולה על הומוסקסואליות באופן ספציפי. כשיועצת בית הספר או האחות נכנסות לכיתה כדי ללמד תלמידי תיכון על מין הן משתמשות בכל מיני מילים של בית מרקחת מתוך תחושת מבוכה גדולה. היא נמנעת לחלוטין מדיבור על נושא ההומוסקסואליות - מה שמעביר לתלמידים מסר שמדובר בדבר שהוא אסור. המין הופך להיות מגונה כשלא לדבר עליו.
"מטרת המפגשים שלנו היא להוציא את נושא הזהות המינית מהטאבו, שאסור לדבר עליו. כשאני מעביר הרצאה אני נוהג להבהיר שאפשר לשאול הכל בתחום המיני - מה בעצם עושים הומואים ולסביות במיטה, וגם במישור הרגשי - על תהליך ההבנה", מסביר ארד.

מה בעצם עיקר הבעיה במערכת החינוך?

"כל מי שמתעסק בחינוך יודע שהנושא הזהות והנטייה המינית קיים במודעות של בני נוער. הרי כל נער בן 16 נתקל בהומוסקסואליות מכיוונים רבים. הוא יכול לדוגמא, להיכנס לחדרי צ'ט באינטרנט או לאתרים פורנוגרפיים ויש בזה מידע של סכנה שכל המידע שאותו נער יקבל יהיה בלתי מאוזן או מוטעה. על מערכת החינוך מוטלת האחריות להעביר מידע אובייקטיבי ומסודר בפני התלמידים. בכל אפשרות אחרת היא מפקירה את הבמה למסרים שאין לה שליטה עליהם".

כיצד תורמים המפגשים על שבירת הסטריאוטיפ של דמות ההומו?

"בניגוד לדמות ההומו כפי שמוצגת בטלוויזיה או בסרטים, וקל לנו מאוד לשמור על ריחוק רגשי ממנה, בהרצאה האישית מוצא כל אחד איזו שהיא נקודה שבה הוא מזדהה עם הדובר. ופה הקסם. מישהו יכול להגיד שהוא שונא הומואים כל עוד לא פגש באופן אישי הומו. כי אחרי שהוא פוגש הומו ומנהל אתו שיחה רצינית, הוא מבין שמדובר באדם עם רגשות ורבדים. אני חושב שבאמצעות ההרצאות אנחנו מצליחים לשבור את הסטריאוטיפ".

מה נוהגים לשאול בהרצאות?

"את המבוכה שוברים עם שאלות על הסיפורים האישיים. כשאני מרצה שואלים אותי בעיקר מה הייתה התגובה הראשונית של הורי כשגילו שאני הומו ומה כיצד הם חשים כיום והאם אני רואה את עצמי מביא ילדים ומקים משפחה. בנים נוהגים לשאול על כל מיני סיטואציות בצבא. למשל, מה קורה במקלחות וכיצד מתמודדים עם העובדה שיהיו שם כנראה גם הומואים ואולי ארגיש לא בנוח עם העובדה שמישהו מסתכל עלי".
"אני מקווה שבעתיד נוכל להרצות במסגרת כל הקורסים הפיקודיים בצה"ל, כדי לעורר מודעות בקרב המפקדים גם לחיילים הומוסקסואלים ולחיילות לסביות", אומר ארד, "בשנת 93' שינה צה"ל את הפקודות וקבע שהומוסקסואליות אינה גורם להגבלה בשירות הצבאי אולם לעיתים ברמת המפקדים ואנשי המיון אין כך הדבר. אולי באמצעות הרצאות נוכל להטמיע את המסר בצבא".

אתה זוכר רגעים של מבוכה כמרצה?

"כשאני מספר את הסיפור האישי שלי אני בא בכוונה לחשוף את העצמי יותר מאשר בפני ההורים והחברים שלי. אני זוכר רגע אחד של מבוכה, במהלך הרצאה בפני סטודנטים לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון. בתום חצי שעה של הרצאה בה סיפרתי על התאהבות בחבר מבית הספר, גיליתי בקהל מישהי שלמדה עם שנינו באותה הכיתה ומכירה אותו. אבל גם המבוכה הזו עברה לי מהר מאוד".