דובדבנים בלי תור

כביש 99 המחבר את קריית שמונה לכפר מסעדה שבצפון רמת הגולן, הוא דרך ששווה לעשות רק בשביל הנוף. לאורך הכביש, דוכן פרי ועליו שתי ערימות דובדבנים – בהירה וכהה, או לחילופין קופסאות פלסטיק קטנות מלאות בפרי האדום. ככה נראית כאן עונת הדובדבנים, באסטות בצדי הדרכים בכל צפון הארץ.
אחרי מסעדה, ממש בכניסה לבוקעתא רווח לבי: על לוח עץ, בכתב יד דהוי וילדותי נאמר 'קטיף עצמי'. בתור מישהו שלא עומד בתורים, אלא אם מכריחים אותו, קטיף עצמי זו לא בדיוק הפעילות שהייתי בוחר לסוף השבוע ומי שיודע לקרוא דבר או שניים בין השורות, יכול היה להבין זאת מהמדריך שפורסם כאן בשבוע שעבר.
אבל כאן זה משהו אחר. מה אני אגיד לכם, אין 'מתנפחים', ולא פינת ליטוף ולא כלום. יש מטע, ובמטע קטיף: עובדים, ממלאים ארגז קרטון אחר ארגז קרטון, חלק מוכרים על אם הדרך, וגם אפשר להיכנס ולקטוף לבד מלוא הסל והבטן תמורת מטבע. לעצלנים מציעים כאן תה בסוכה הקטנה שבכניסה.
באותה שעה ממש, מתברר, שוב גדשו ההמונים את האתרים בעין זיוון ובאל רום, ושוב רבים יצאו משם מאוכזבים. בין התגובות שנשלחו ל-ynet, בעקבות הכתבה על הקטיף העצמי, חזרו שוב ושוב הטענות, כי מחיר הכניסה מופקע, כי הפרי לא הספיק, שהוא לא היה בשל והיחס למבקרים היה רע. היו שטענו כי מדובר בהונאה ממש ולא מעט הודיעו, כי לא יחזרו לשם. "גם אם תבטיחו לנו את כל פירות גן עדן בחינם – לא נבוא", כתב אחד הגולשים.

שים קופה - יש תור

הכי נוח להאשים את אנשי הקיבוץ, אבל האשם רובץ דווקא לפתחנו, המטיילים המפונקים, שויתרו על הטיול והמירו אותו בביקור באתרים 'מוסדרים'. כי מה רע להסתובב בין המטעים, לראות את הקוטפים, לעצור אצלם לשעה קלה וגם להשאיר כמה שקלים, ולקחת מעט פרי לדרך. מה? כי המועצה המקומית לא הכריזה על חגיגות 'דובדבן בכפר'? כי אין מי שמוכר כרטיס בכניסה? שים קופה – ואנשים יעמדו בתור, ספר שהביקוש מרקיע שחקים - וכולם ירוצו להידחף, דאג לתור קצר – הוא כבר יתארך מאליו.
לעתים נדמה שסגירת שכיות החמדה של הארץ על ידי רשות שמורות הטבע והגנים לתשלום, יותר משבאה לשפר את מאזנה הכלכלי הרעוע של הרשות, באה למשוך אנשים לשמורות הטבע. אמנם חובבי טבע רבים מוחים, ויש אפילו מי שממשיך וקורא לחרם צרכנים, אבל התהליך נמשך. הוא נמשך כי לרבים כבר לא מספיק לשבת על גדת הירדן, ללגום כוס תה ולהקשיב לנהר. צריך אתר. שהרי כמו שאומר הפתגם העממי 'מה שלא עולה כסף לא שווה כסף'. צריך שיהיה תור, ושיהיה מזנון, ודף עם הסברים ואיסורים (שיהיה על מה לעבור), ופחי אשפה, ובעיקר שיהיה מי שיאסוף את הזבל הרב שנזרק אל מחוץ לפחים. וצריך אטרקציות, אטרקציות, אטרקציות.

הכל גזור לפי המגזר

אבל ככלות להכל, חייבים להודות, יש דבר הרבה יותר גדול שמסתתר מאחורי ההבדל שבין האתרים "המוסדרים" לאלה שאינם מוסדרים - אלה יהודים ואלו לא, אלה נהנים ממערך שיווק התיירות של האזור ואלו לא. לבוקעתא אין עמותת תיירות שמייצגת אותה, שהרי עמותת התיירות גולן שייכת למועצה האזורית הלא מעורבת.
על מנת להבין את עומק האפליה, מספיק להציץ בעמוד על ענף המטעים בשה"ם (שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות ופיתוח הכפר). הוא נפתח במילים: "ענף המטעים בגודל של כ-350 אלף דונם בסקטור היהודי, ועוד 150 אלף דונם...". אני הייתי מתבייש לפתוח כך חיבור של חטיבת ביניים, אבל כך כנראה חושבים שם, והכל גזור על פי המגזר.
עם זאת, גם כאן עיקר הבעיה טמונה באופיו של המטייל הישראלי. הערבו-פוביה המתקדמת ממנה סובלים ישראלים רבים מדי - המתובלת כהרגלה של כל קסנופוביה במנת גזענות ראויה - אינה קשורה ל'מי לנו, מי לצרינו', היא קשורה לשפה.
מר ישראלי לא רוצה לבקר במקום בו השפה היא ערבית. הוא לא רק מעדיף להגיע למקום מוגדר, אלא גם למקום מגודר, המאבטח החמוש בכניסה עושה לו משום מה טוב בעיניים במקום רע, ואם מחטטים לו בתא המטען בכניסה לחניה הוא בכלל נרגע. זו הסיבה האמיתית שהפקקים הם בכניסה לעין זיוון ואל רום ולא לבוקעתא, בלי שום קשר למי הם תושבי הכפר, מה דתם ועד כמה הוא 'נחשב', לכפר 'ידידותי'.
הזית, לא הדובדבן, הוא סמל השלום. הדובדבן הוא בסך הכל פרי אדום וחביב שגדל בארצות הקור, ולכן הוא טיפה נדיר פה. נחמד, אפילו מומלץ, לאכול דובדבנים מהעץ אם יוצא לכם. מכיוון שביטחון של ממש אין גם בלב הערים הגדולות, מומלץ בחום להשאיר את השיקולים הפוליטיים בחוץ. פשוט לנסוע לאכול דובדבנים, בבוקעתא, במג'דל שמס, או בכל מקום אחר בו התורים מתקבלים על הדעת, והמבקרים מתקבלים בסבר פנים יפות. אם זה יקרה - אינשאללה, עד מסיק הזיתים יהיה פה קצת שקט.




http://www.shaham.moag.gov.il/