ההנאות והאכזבות הקטנות

אוכל לטעמי – ותרתי משמע – זו הבעיה של הטיול. בעיקר לגבי טיילים כמוני, שאוכל מקומי, אותנטי וטעים, הוא חלק בלתי נפרד מחוויית ההיכרות עם ארץ זרה. המסגרת של טיול מאורגן, עם הבעייתיות (שהיא מאוד מסייעת בתחומים אחרים) של הקשר והפיקוח של לשכת התיירות המקומית, מחייב את המדריכים לקחת אתכם תמיד למסעדות מקומיות, המנפקות אוכל סיני, שהוא יותר אותנטי מטעים לחך המערבי ועדיין לא סיגל לעצמו את ההתפשרות עם הטעם המעודן של התייר. במילים אחרות: למרות שלכאורה רב הדמיון החיצוני בין מה שאתם מכירים (ואוהבים) כאוכל סיני לבין האוכל הסיני המוגש במסעדות הסיניות בסין, הטעמים, החומרים וקונספט הבישול (מבקרי מסעדות אוהבים להשתמש במונח זה) שונים לחלוטין. על שולחן, שלוח זכוכית עגול מסתובב במרכזו, מוגשות בזו אחר זו המנות, כתריסר במספר, במהירות מסחררת, ראשונות ועיקריות. אחרי היכרות מתפעלת ואחרי שבוע עם שתי ארוחות סיניות ביום, אתה מוצא שאותן מנות-יסוד חוזרות על עצמן, בווריאציות קלות. תמיד יהיו שם פרוסות קרות וקטנות של בשר חזיר, קדרה גדולה עם מרק תרד, שבו מתבשלים עלים ירוקים גדולים במים, כמעט ללא תיבול או תוספת, תבשיל אטריות שאף פעם אינו רע ממש, אורז לבן מאודה או אורז עם עשבי תיבול וביצה מקושקשת, פרוסות דקות של שורש לוטוס (מעולה, בעיני), דג ברוטב שאינו משתנה, נתחים זעירים של בשר בקר ברוטב סמיך, נזיד עוף שעושה שימוש עיקרי בחלקים שהסועד המערבי משליך טרם הבישול לטוחן האשפה – עור, עצמות, סחוסים וכיוצא באלה. לעתים מבצבצת מהרביכה שבקדרה רגל של העוף המנוח, על אצבעותיה וציפורניה. הסינים אוהבים מאד לגרוס חלקי עוף אלה.

הברווז השחום, מאכל הדגל של סין בעולם, זה שבני מינו תלויים לראווה לפני או אחרי ההשחמה והזיגוג בחלונות הראווה של המסעדות, נמצא גם כאן. הוא מוגש לשולחן על ראשו, מקורו, עיניו המאשימות ורגלי השמוטות. הרבה שומן ועצמות ועור. מעט בשר טעים. הוא נאכל עם רוטב העשוי ממחית שעועית שחורה ומתוקה (השעועית משמשת פה למיני קינוח ועוגות, דווקא). הטעם מאכזב. לא מזכיר אפילו את ברווז פקין שמוגש במסעדות קטנות ודלוחות בסוהו של לונדון, או בצ'יינה-טאון של מנהטן, עם חביתית, אצה, רוטב שזיפים וגזרי מלפפונים. הלחם הסיני, אותן לחמניות בצק מאודות וחסרות טעם, הוחזרו תמיד למטבח כלעומת שבאו - וכך, בדרך כלל, גם תבשילי הטופו על רוטביהם השונים.

מחוז ס'צואן ידוע בתיבול החריף במיוחד של מאכליו. בכפרים שבאזור זה ודרומה ממנו מגדלים האיכרים פלפלים אדומים חריפים ומייבשים אותם במחרוזות ענק התלויות בחזיתות הבתים. אבל במאכלי סצ'ואן מצאתי לא פעם שהשימוש העז בפלפלים מחפה על בשר סיבי או סחוסי ועל שימוש בגלדי שומן או בעור. אין מה לעשות האוכל הסיני שהסינים נהנים ממנו אינו בדיוק האוכל הסיני שאנחנו נהנים ממנו. בחבורה שלנו היו רבים שהתעקשו בעוז להמשיך ולהזין את עצמם בארוחות סיניות אותנטיות והיו מעטים שגם טענו כל הזמן שהם נהנים.

הארוחות הטובות ביותר היו, בעיני כולם, הארוחות הספונטניות: בירידה הארוכה מהר אמישאן, במסעדונת-דרכים פתוחה, פיקחה המדריכה שלנו על זוג הטבחים, אשה ובעלה, ועל החומרים שבהם השתמשו, ואנחנו ראינו מול עינינו איך אטריות ביתיות נשלקות במים רותחים, מועברות לווק עם שמן טוב, שום, ג'ינג'ר, בצל ירוק ובוטנים סיניים זעירים, והופכות למאכל-תאווה. 21 רעבתנים זללו שם מפל של נודלס והכול עלה משהו שבין שניים לשלושה שקלים לאחד. ארוחה אחרת היתה ארוחת דאמפלינגס - הבצקניות הסיניות הממולאות - המאודות בסלי נצרים. מול המלון בבייג'ין מצאה המדריכה (שהיא, לאלה שלא קראו עד כה, ישראלית, סינית-למחצה וילידת שנחאי) כוך קטן, נקי יחסית, שאם ובתה מנהלות אותו ומבשלות בו. הדאמפלינגס, עם מילוי ירקות, שורשי לוטוס, בשר ופרי ים, עם צלוחית של רוטב סויה, היו בלתי נשכחים, בהשוואה לאלה שטעמנו במסעדות הסיניות ה"רשמיות". ואגב, הרגישים לתיבול במונוסודיום גלוטומאט, מרכיב קבוע בארוחה סינית, צריכים לבקש מהמדריך, בטרם ארוחה, שיאסור על הטבח להשתמש בתבלין זה.

לאלה שמכורים לאוכל האירופי-אמריקני אין הרבה בשורות בעניין. בבייג'ין ובשנחאי יש כבר מעוזי פאסט-פוד, כמקדונאלד'ס וקנטקי פרייד צ'יקן. בערי השדה הגדולות הרשתות האלה רק מתחילות לגשש דרך, שלא לדבר על מסעדות צרפתיות או איטלקיות. בכמה ערי שדה נכנסנו למסעדות שהכריזו על פיצות, המבורגרים וסטייקים, כמו על קפה אירופי. התוצאה: חבל על הזמן (במובן המקורי של המונח). הסינים לא יודעים עדיין להתמודד עם המטבח האירופי והאמריקני. בבתי המלון הגדולים יש שני סוגים של ארוחות-בוקר: סינית ואירופית. באירופית אין כלל גבינות ומוצרי חלב וגם מבחר הירקות והפירות מצומצם.

בצ'ונצ'ינג, עיר תעשייה ענקית, נשבר לי, אישית, מהאוכל הסיני, וכשכל החבורה יצאה אל מעבר לנהר למסעדה כלשהי (מחורבנת), עליתי לי במעלית המהירה של המלון החדש אל הקומה ה-39, ושם, במסעדה עם נגיעה של מטבחי לואיזיאנה וניו-אורלינס, ומוזיקה מפכה מידיה של נגנית צ'לו, הייתי שוב התייר המפונק ואנין הטעם, שכבר מתקשה, מחמת גילו, לעשות מהפכות קולינאריות לעצמו: מרק דלעת עדין, צלעות מושחמות בזיגוג, יין, תפוחי אדמה, גלידה. מסעדת פאר, במונחים אוניברסליים, במחיר של בית תמחוי: כ-40 שקל.

אכזבה גדולה, רוב פירותיה של סין. על הדוכנים ברחובות הערים ובשולי הכבישים הם נראים מגרים ומפתים: אפרסקים, תפוחים ואגסים ענקיים ומושלמים במראם. המחיר: פרוטות. הטעם: אכזבה גדולה מאוד. אין טעם. אין ארומה. כמעט כמו הטופו, אותו קריש בן סויה, שהוא מרכיב מרכזי במטבח הסיני

בתי התה של סין הם המקבילה העתיקה-מתחדשת לבתי הקפה שבערינו. בכל עיר (ובצ'נגדו כבר הפכו את בתי התה המקומיים למושג תרבותי) הם פזורים ברבעים שקטים, בין גנים, ליד נחלים או תעלות מים. בלילות הם מזוהים מרחוק בשל פנסי נייר האורז המסורתיים, התלויים בחזיתם. שטיחים או מחצלות. כיסאות נוחים מנצרי במבוק, שולחנות נמוכים ושלווה רבה. כאן נפגשים ידידים בסוף היום לשיחות בטלות ולרגיעה. פעם היתה מקטרת אופיום מקשרת בין הידידים. היום מקטרות אלה מצויות רק כמזכרות מזויפות בדוכני הרוכלים. אתם יושבים, מותחים רגליים עייפות, מקבלים ספלי חרסינה עם מכסים תואמים ובהם, למשל, "תה שמונת האוצרות", המכיל כמה סוגי תה, פרחים וצמחים מיובשים, תמרים זעירים, ליצ'י וגבישי סוכר. המלצר האדיב מגיע אליכם עם שני קומקומים שזרבוביותיהן דקיקות וארוכות מאוד, ויוצק משניהם, בעת ובעונה אחת ובאמנות רבה, מים רותחים לספלים. עכשיו עליכם להמתין כמה דקות וללגום את התה מהספל המכוסה, ברווח שבין הספל למכסה. התרוקן הספל? המלצר ימהר למלא אותו שוב – ולפי המסורת, הספל השני טוב פי כמה מהראשון.

תרופות תבלינים

תמצאו שווקים כאלה בדרך כלל בשולי הדרכים: נחשים, לטאות, עקרבים, שממיות, ג'וקים ושרצים אחרים, מיובשים או מרוסקים וטחונים, צמחי מרפא, עלים ושורשים וקליפות עץ למיניהן, נוזלים עכורים, שמנים משונים, אבקות בכל הצבעים האפשריים ובכל הריחות הבלתי אפשריים. חלק מהרפואה הסינית העממית המיתולוגית, שבה גם חוקרים מומחים לא מסוגלים להבחין בין נכון ומותר ויעיל לאמונות תפלות, כשפים ומנהגים שעבר זמנם. בשוק כזה, יותר מאשר באוכל הסיני עצמו, תמצאו מגוון של תבלינים מקומיים, בדרך כלל חריפים וארומטיים. כדאי להיקלע במקרה לשוק טבק אזורי ולחזות בנערות הזריזות שממיינות במהירות כל עלה בחבילות ענק וקובעות בכך את המחיר, לכל מגדל טבק.

סמרטוטים ועתיקות

שוק המשי בבייג'ינג: שני רחובות ארוכים, עמוסים בדוכנים מלאי כל טוב, מלבוש ועד מזכרות, משעונים ומשקפות ועד מצלמות וקלטות. המחירים – פרוטות, ועוד אפשר לעמוד על המקח ולהוריד כ-50 עד 60 אחוז מהמחיר הנדרש. כמעט בכל עיר סינית תמצאו שווקים כאלה. בדרך כלל, המוצרים הם זיופים וחיקויים מאוד מדויקים למוצרים עולמיים ידועים, שמחיריהם במערב גבוהים פי 10-20. גם העתיקות הן עתיקות-במירכאות. דוגמאות: חבר קנה שעון ב-20 שקל. השעון עדיין עובד בנאמנות, חודש ימים אחרי. מעילים שנקנו הם קלים ומחממים ועדיין לא נפרמו או נקרעו. אולר רב- תכליתי עם פלייר, מספריים, מברג, משור וכו', עלה 20 שקל ותיפקד היטב לאורך כל המסע. דיסק די.וי.די. של הסרט "עיניים עצומות לרווחה", העתק באיכות וידאו טובה עם תרגום לסינית, עלה לי משהו כמו שלושה דולרים בחנות תקליטים גדולה בעיר שדה.

לתייר אין הרבה מה לעשות, מחוץ למה ששרבבו לו, במסגרת הטיול המאורגן. לרוב זה יהיה ביקור באופרה הסינית, במופע של שירים, כלי נגינה אותנטיים, תלבושות מרהיבות, מסכות, מניפות, תנועה ואקרובטיקה מדהימה, מופע שמקורו והשראתו באגדות עתיקות (תמיד הקוף, גיבור מיתולוגי עם יכולות על-אנושיות ועל-קופיות, לוחם בדרקון הרע ומציל יפהפיות עדינות מציפורניו). המופעים מכוונים לתיירים, והצופים יושבים ליד שולחנות ערוכים, לוגמים תה ומכרסמים כיבוד קל. קרקס סיני בעונתו, שעיקרו, שוב, אקרובטיקה מדהימה, מסעדות סיניות למי שאוהב זאת, בתי תה (ר' לעיל) או טיול בשווקים.

קשה לטייל בסין ברכב שכור. ענף השכרת הרכב אינו מפותח ואינו קיים מחוץ לערים הגדולות. תחנות דלק ומוסכים על אם הדרך כמעט שאין – וחוץ מזה, עדיין יש צורך להצטייד באישור רשמי, כשעוברים ממחוז למחוז בסין.

אם לא די בכך, נהיגה בכבישי סין היא בפירוש בגדר סיכון: הכבישים אמנם טובים ברובם (בערים עצמן חלקם רעועים ורצוצים וזקוקים לשיפוץ נרחב), אך הנהג הסיני המצוי מתנהג כמו כפיל בסצינות מסוכנות של סרטי אקשן מהונג-קונג: הוא נוהג במהירות מופרזת, עוקף ללא הרף, גם פסים לבנים, חותך כלי רכב אחרים וחש עצמו כמתחרה נצחי, גם אם הוא נוהג בטנדר דפוק. באחד הכבישים ניסה נהג האוטובוס שלנו לחתוך אוטובוס אחר, סטה וכמעט פגע ברוכב אופנוע, שנבהל וסטה בעצמו למסלול הנגדי, התנגש ברוכבי אופניים שבאו ממול וכל החבורה עפה על הכביש. נהג האוטובוס המניאק שלנו המשיך בדרכו מבלי להאט ומבלי להניד עפעף.

עבריינות-נהיגה מעין זו מתאפשרת, כנראה, רק משום שמשטרת התנועה הסינית (יש דבר כזה?) אינה נראית כלל בשטח. חוקי התנועה בסין קיימים, כנראה, רק על הנייר. הסינים נענים לצווים רק כשהם נכפים עליהם וכשזרוע החוק ארוכה מספיק כדי להרתיע אותם מהפרתו. הכבישים ברחובות הערים הגדולות התמלאו בשנים האחרונות באוטובוסים של תיירים ובכלי רכב פרטיים – מכוניות יפניות, קוריאניות וסיניות וגם פולקסווגנים, פיאטים ופיז'ואים, רובם מראשית או אמצע שנות ה-80, עד לדגמים הכמעט חדשים של סוף שנות ה-90. מסיבה זו, וגם בשל הבנייה המסיבית, אתם צפויים להיתקע בפקקים ארוכים.

בכל בתי המלון שבהם שהינו, ברחבי סין, ניצב מכשיר טלוויזיה חדש בחדר, אבל בחלקם היו כל הערוצים, לעתים 40-50 ערוצים, דוברי סינית בלבד. רק בחלקם שולב ערוץ הסי.אן.אן. באנגלית ולעתים גם בי.בי.סי. אסיה ואן.בי.סי. הסינים, ששכללו את מידת הכנסת האורחים בשנים האחרונות בחדרים נוחים, נקיים ושקטים, מיטות טובות, חדרי אמבטיה טובים (וזרם מים חלש) המצוידים בכל תפנוקי הקוסמטיקה, כמו מלון טוב בלאס וגאס או בברלין, עדיין לא הבינו את מידת היזקקותו של התייר המערבי לקשר עם העולם ממנו בא. יש מידה רבה של עינוי לישראלי המכור לחדשות, שנקלע לעיר שדה סינית גדולה בעיצומם של אירועי הדמים בשטחים, כשהוא נאלץ לשבת במלון מפואר ולזפזפ לשווא בין עשרות תחנות הטוחנות סינית מנדרינית או תאית, בדרמות תקופתיות, משחקי טלוויזיה, משדרי בידור ותוכניות ילדים. הכול נראה כמו ברשת אמריקנית סטנדרטית - אבל ללא תרגום. רק סינית. כשאין תחנות חדשות זרות ברשת, תיאלצו להסתפק בחדשות באנגלית, 30 דקות ב-19:00 בערב, באחת הרשתות הסיניות – וגם כאן, דרך העיניים של העיתונות הסינית הרשמית, שכנראה לא השתנתה הרבה מאז ימי מאו. זוהי עיתונות מסבירנית-תועמלנית, וכשהיא מגיעה סוף סוף לנושא האינתיפאדה באזורנו, היא עושה את זאת על רקע תמונות לא מוסברות, והכתב קורא את עמדת הממשלה הסינית, שמבקשת מהצדדים להימנע ממעשי אלימות, ומודיע שסין תספק עזרה הומניטרית לפלסטינים. ברוח זו כתוב גם הביטאון הרשמי היומי באנגלית, "צ'יינה דיילי". חבל על הזמן, במשמעות הישנה של המושג.

רוב הסינים מדברים סינית-מנדרינית ואף מילה אנגלית (הרוכלים יודעים לצעוק "וואן דולה" (דולר אחד). אתם מדברים עברית ואנגלית. אין כל סיכוי לוגי שתתקיים הידברות. ובכל זאת, גם ללא עזרת מתווך, ובעיקר בשווקים ובדוכני הקניות, בעזרת שפת גוף וידיים, חלקי מילים ונענועי ראש, נוצר הקשר. במלונות בערים הגדולות דוברים אנגלית ולעתים גם גרמנית וצרפתית. בערי השדה יודעות הפקידות בדוכני הקבלה, כעשר מילים בסיסיות. בסוף מסתדרים.

מזג אוויר

אוקטובר, הסתיו הסיני, כמו האביב, הן התקופות הנוחות יותר לביקור ולסיור. מזג האוויר היה מעונן ולעתים נוטף, בצפון סין ובמרכזה, אך לא היה קר, ורק במקומות מסוימים, בשעות הערב, נזקקנו לסוודרים. בדרום בצבצה השמש מעת לעת ונראתה תכלת הרקיע, כמאמר המשורר.

כדאי לשים לב, בעידן המחשבים והאינטרנט, לאמצעי החישוב הסיני העתיק, שעדיין הוא רווח ושימושי ביותר: החשבונייה. גם בחנויות מודרניות בבייג'ינג, כמו חנות של צורכי כתיבה, חישבו הזבניות את המכירה בעזרת חשבוניות, כשהן מריצות במהירות אלקטרונית את החרוזים על חוטי המתכת ומגיעות לתוצאה מהירה ומדויקת. הצצה במחשבים, שנפוצים בבתי עסק ובמשרדים שם, מעניינת במיוחד בשל התאמת המחשב לתעתיק הסיני, שציוריו אינם מייצגים אותיות, כידוע, אלא מילים שלמות. תיירים המגיעים עם מחשב נישא ומקווים להתחבר לאינטרנט מהחדר במלון יתקשו לעשות כך. בחלק מהמלונות יש חדר מיוחד לכך. הגלישה באינטרנט כעיסוק פרטי אינה רווחת, בינתיים, בסין.