אחרי קמפ-דייוויד

היום לפני שלוש שנים, ב-10 ביולי 2000, המריא ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, לוועידת פיסגה עם יאסר ערפאת בקמפ-דייוויד. בצאתו מהארץ דיבר ברק על שליחות היסטורית, שמטרתה לסיים את הסכסוך בן מאה השנים עם הפלסטינים. ערפאת יצא באותו הלילה לקמפ-דייוויד מעזה, דרך קהיר. הוא לא נשא נאומים. מצב רוחו היה כעוס ודיכאוני. מקורביו אמרו לתקשורת: "הפסגה נועדה לכישלון". הנשיא ביל קלינטון – חודשים ספורים לפני תום כהונתו השנייה ועדיין מוכתם מפרשת מוניקה לוינסקי – העמיד פני אופטימיסט, אך בגילוי לב הודה: צפוי לי המשא ומתן הכי קשה בחיי.
פסגת קמפ-דייוויד הסתיימה כעבור שבועיים במפח נפש, בכישלון: לא הושגו בה שום הסכמים. ברק שב לישראל מאוכזב ונכון לגרוע ביותר; ערפאת שב לעזה כגיבור עממי שלא נסחט, וקלינטון שב לעסקיו מריר נפש ומוכן להמשיך עד הסוף בניסיון לשכנע את ערפאת מה טוב בשבילו.
השאלה "מה באמת קרה בקמפ-דייוויד" גולגלה ונדונה מאז בספרים, במאמרים, בנאומים ובקטעי זיכרונות. בחוכמה שלאחר מעשה, עולות מההמולה שלוש מסקנות:
- לערפאת לא היתה כל כוונה להגיע להסכם בקמפ-דייוויד; גם אילו ניתנה לו על מגש של כסף מדינת פלסטין, במלוא השטחים שנכבשו ב-1967, הוא היה מתחמק מלקבלה. הוא לא רצה מדינה פלסטינית נפרדת, הוא רצה (ועודו רוצה) מהפכה פלסטינית מתמדת. ערפאת מעולם לא פשט את מדי הצבא שלו, לא השתחרר מהמנטליות של "ארגון לשיחרור לאומי" ולא התאזרח בארצו.
- לאהוד ברק לא היה בקמפ-דייוויד מנדט מהעם להציע את הפשרות שהציע, ולכן הן צלצלו באוזניים פלסטיניות כאמירות "כאילו" בלתי מחייבות. כניסוחים היפותטיים שאין מאחוריהם יכולת ביצוע בשטח. ברק לא התעמת עם המתנחלים, לא הלך אל הציבור הישראלי לקבל מינימום של גיבוי טרם נסיעתו. בדידותו היתה בעוכריו. הוא היה צריך ללכת לקמפ-דייוויד אחרי בחירות, לא לפניהן.
- לביל קלינטון לא היתה נכונות להפעיל לחץ אמיתי על ערפאת. וכך קרה שראש הרשות הפלסטינית הקטנה והתלויה למחייתה ברצונה הטוב של אמריקה הראה לנשיא ארה"ב אצבע משולשת, יצא מהחדר, טרק מאחוריו את הדלת - ולא רק שלא נענש על כך, אלא זכה להיות מוזמן שוב ושוב לבית הלבן, למסע תחנונים ממושך.
מהתגובה הרכה והמבולבלת של קלינטון לסרבנותם הסיקו הפלסטינים שאפשר לצפצף על ארה"ב, שאפשר למשוך באף את נשיאה ועדיין ליהנות מהכסף ומהגיבוי האמריקני – ומיוקרה בינלאומית ופנים-ערבית עצומה. רק ממשל בוש העמיד את ערפאת במקומו. ולתמיד.
במלאת שלוש שנים לקמפ-דייוויד, ברור שפסגה כזו לא תיערך בשנית. אין בנמצא מדינאי ישראלי שפוי שיעניק הכשר ותעודת אחריות ליאסר ערפאת; מבחינתה של ישראל, ערפאת גמור. נוכחותו רק מפריעה ומזיקה. ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, וראש הממשלה הפלסטיני, אבו-מאזן – מדינאי אמיץ, גלוי לב ודובר אמת – נפגשו וייפגשו במזרח התיכון, ללא צורך להרחיק לבקתות קמפ-דייוויד.
הפחד מפני "המדינה הפלסטינית", שהיתה הסיבה המוצהרת לקיום פסגת קמפ-דייוויד, נמוג כלא היה. ובאשר לתפקידה של ארה"ב: נשיאה הנוכחי, ג'ורג' בוש, לא רואה את עצמו כמשרתם של שני האדונים, הישראלי והפלסטיני, החייב לספק את רצונותיהם המנוגדים. להפך: הם נדרשים בתוקף לספק את רצונותיו. היהודים והערבים לא היו בקמפ-דייוויד "במרחק נגיעה" מהסדר – הם היו במרחק מלחמה ממנו. רק לאחר שאשליית קמפ-דייוויד התפוגגה סופית, במרוצת אלף הימים של אש, דם, טרור וסיכולים – נפתח כעת שיח מדיני חדש ומציאותי בין שני העמים קשי העורף.