למה גוועת מחאת האמהות

המחאה הממוקדת של האמהות החד-הוריות דועכת. קולן כבר לא נשמע ברמה. העניין הציבורי בהן מתמעט, לאחר שלא הצליחו לגרום לכינון תנועת מחאה חברתית משמעותית. הכינויים שניתנו להן ביד תקשורתית נדיבה ("מהפכת יולי", "מרד העניים") נותרו ריקים מתוכן: אין מהפכה, אין מרד, ואין אפילו פעולה מלוכדת של קבוצת האמהות עצמן.
בקרבן מתחזקים הרגשות השליליים; השהייה מחוץ לבית, במקום חשוף ותחת אור הזרקורים מתחילה לתת את אותותיה. העייפות גוברת, מפח הנפש מעמיק, המרירות מתפשטת. במאהל האמהות יש פחות אחדות ולהט ויותר ריבים וסכסוכים. המתחם שהקימו ליד קריית משרדי הממשלה בירושלים מושך אליו גדודים של אנשים במצוקות שונות וגם משונות. מחאת האמהות החד-הוריות הולכת ומידלדלת נוכח שטף של טענות ותלונות אזרחיות בלתי קשורות לעניינן.

מה קרה כאן?

קרו כמה דברים. הנשים המפגינות, שהשתמשו בתחילת דרכן בשפה חדשה של מחאה העולה מהשטח, נחשפו שלא לטובתן לשיח החברתי השחוק והמטמטם, המעיק זה שנים על כל דיון ציבורי רציני בנושאים של עבודה ורווחה. בהדרגה, באין ברירה, כשהן נלחצות על-ידי התקשורת הפולשנית, החלו האמהות-הצועדות לסגל לעצמן חלקים מהשיח הזה ולהשתמש יותר ויותר בביטויים המתאימים לפעילים פוליטיים של הקיפוח הנצחי על כל גווניו. כך הן הפכו, שלא בטובתן, לחלק מתרבות ההתקפחות הישראלית הפורחת.
כשדוברים (מטעם עצמם), המתיימרים לייצג את הנשים החד-הוריות, תוקפים בשמן את "הקפיטליזם הדורסני", את "שלטון בעלי ההון" ואת "המדיניות האנטי-חברתית של כל ממשלות ישראל", הם מערערים את אמינותן של האמהות ומטשטשים את האופי העכשווי היוצא דופן של מאבקן. החזרה הכפייתית על סיסמאות מרקסיסטיות לא מועילה - היא מזיקה מאוד. היא דוחה, לא מקרבת.

קיצוץ ייחודי

ויקי כנפו, גרושה המפרנסת את ילדיה, החלה את צעדת המחאה שלה לירושלים מפני שנפגעה מקיצוץ כפול בקצבאות הבטחת ההכנסה שקיבלה מהביטוח הלאומי: קיצוץ אחד המשותף לרוב מקבלי הבטחת הכנסה וקיצוץ שני ייחודי לאמהות העובדות בשכר נמוך.
הקיצוץ השני העניש דווקא את הנשים שהחליטו לצאת ממעגל האבטלה והיה מקום לבטלו. אך למחאתה של כנפו הצטרפו נשים מובטלות, שנפגעו אך ורק מהקיצוץ הראשון. כדי לשמור על ליכוד המחנה העלו כל הנשים דרישה גורפת לביטול כל הקיצוץ ולהחזרת המצב לקדמותו. לדרישה זו היה סיכוי אפסי: האוצר לא יכול להיענות לה בלי להגיש לכנסת תיקון לתקציב המדינה ובלי לשבור את מסגרות המדיניות הכלכלית כולה.
כאן נכנסו לתמונה היועצים והיועצות שהתקבצו סביב האמהות. אלה לא רצו לסייע להן לנסח הצעות מעשיות לשינוי בר-ביצוע במערך הקצבאות. היועצות והיועצים דחקו באמהות לנקוט עמדות גורפות ובלתי-מתפשרות ולא להתמקח עם הפקידים.
אילו צמצמו האמהות את תביעתן לתיקון משמעותי בקיצוץ הקצבה לאם העובדת, הן היו יכולות לגייס לטובתן את מלוא אהדת הציבור – ולהכריח את הממשלה לשפר בהרבה את הצעותיה מלפני עשרה ימים, הצעות שנולדו כתוצאה ממחאת האמהות ונועדו להמריץ בכסף נשים לצאת לעבודה.
בינתיים בחנה דעת הקהל את ההצעות הללו ומצאה שיש בהן בסיס למו"מ ענייני. אך במקום לפתוח במו"מ, פתחו האמהות בעוד צעדה. לאן?
האמהות החד-הוריות עלו לירושלים לא משום שהן חברות ב"קשת המזרחית", "נשים בשחור", או ארגון פמיניסטי. רובן ככולן באו כדי לגרום במחאתן לממשלה לשנות את החלטתה על קיצוץ בקצבאות להבטחת הכנסה. הן לא רצו לקדש את הקצבאות: הן ביקשו תיקון שיאפשר להן לעבוד ולהתפרנס בכבוד מינימלי. לפני שבוע, הו היו קרובות מאוד להשיג את יעדן. כעת, הן רחוקות ממנו מאוד.
חבל. כישלונן יהיה יום עצוב לחברה האזרחית הישראלית.