בדרך למשרד

תנועה צפופה של בוקר יום ראשון. שלושה טורים צפופים של כלי רכב משתרכים באיטיות לכיוון ת"א. אני כמובן על האופנוע, בדרך לעבודה, מתמרן בין המכוניות בזהירות. למרות שמוקדם עדיין, האספלט פולט חום רב. גם המנוע פולט, וחם בקסדה, ומגרד במכנסיים והידיים קצת מזיעות. כבר אמרתי שחם?
הבעיה היא המהירות הנמוכה, והמחסור במזגן. אני אמנם מצליח לזוז לפנים, אבל זה איטי מדי. לא מספיק כדי לצנן את הגוף בעזרת הרוח. אני רק מתנחם בכך שהמכוניות סביב נעות בקצב של בין עמידה מוחלטת ל-10 קמ"ש. לעומת זאת הם יושבים בקופסה ממוזגת. חלונות המכוניות סגורים ללא יוצא מהכלל, חלקם אפילו כהים יחסית.
יושבים שם אנשים כמוני, בדרך לעוד שבוע של עבודה. אני רק מזהה שבניגוד אלי, השולח מדי פעם מבט חטוף לכיוונם, משתדל לשמור על ריכוז גבוה, עמיתי לכביש לא מתייחסים לתנועה. הם מתגלחים, שותים קפה, מציצים בעיתון, או סתם מדברים בטלפון. נוהגים? ממש לא? מרוכזים בנעשה מסביבם? הצחקתם אותי.

והנה גדי

ופתאום אני קולט את הסוזוקי באלנו האפורה של גדי, שכן שלי, שתי קומות מעלי. ממש במקרה, גם המשרד בו הוא עובד סמוך למקום העבודה שלי. בחור נחמד גדי, איש משפחה שקט, ידידותי, נעים הליכות וחייכן. וגם היום - כמו בכל בוקר כמעט - נפגשנו כשהלך למכונית, נושא עיתון ותרמוס. אני נשאתי כלב לטיול של בוקר. כל אחד לעיסוקיו. "שלום-שלום" ו"בוקר טוב", חיוך לבבי, ולהתראות.
אנחנו שוב נפגשים, הפעם באמצע הפקק הארוך. גם אם הייתי משתדל מאד, אי אפשר היה לפספס את המדבקה הענקית "מיקרו-מאקרו-סופט-טק-אינטלקט" על הסוזוקי של גדי. אני מאט את הקצב, רוכב לאט לצדו, מוודא שזיהה אותי ושולח בוהן כלפי מעלה לשלום. גדי אכן מזהה, מנופף קלות בחוסר רצון בולט.
מזווית העין אני מזהה אותו מציץ בחוסר סבלנות בשעון, שולח יד לסלולרי. עיתון הבוקר מוטל על מושב הנוסע, כוס קפה ריקה במנשא המיוחד. השכן שלי, שרק לפני חצי שעה היה החביב באדם, הפך עורו לפתע בעקבות פקק התנועה. הוא לא חביב אלי, ונגמרו לו גם העיסוקים...

במשרד

10 דקות מאוחר יותר אני מגיע לאזור המשרדים, בו אני מבלה את מיטב שעות היום. בעוד חצי שעה בערך יש לי פגישה חשובה, וכל מה שעובר לי בינתיים בראש קשור למיזוג בחדר הישיבות. דאגו להדליק את המזגן על "עצמת קור מלאה", או שמא שכחו. את המקלחת עדיין לא התקינו אצלנו, ואם מישהו פישל שם עם הקירור, הלקוחות בורחים תוך שתי דקות...
אני מכון את האופנוע לרחוב העמוס והפקוק, עולה בעדינות על המדרכה ונכנס לחניה המאולתרת שלי. פעם חניתי בין המכוניות, עד שחסר מצפון אחד פגע לי ביקיר לבי, נעלם כמובן בלי להותיר פרטים והותיר אותי עם אלף שקל נזק. נועל את האופנוע, מדלג למשרד.
גל הקור מכה בי ללא רחם, אך אני מרגיש איך הוא מזרים בי אנרגיה חיונית. מעיף את הקסדה והמעיל, נוחת בכורסה, מנסה ליישר את החולצה. רבע שעה של התאוששות חולפת, קצב חילוף החומרים יורד לערכים נורמליים. אני מזיז את העכבר, מעיר את המחשב, מעיף מבט בעשרים האי-מיילים שממתינים לי ומתחיל לעבוד בקצב איטי, ממתין לשעת הפגישה הראשונה.

ושוב גדי

בזווית העין אני מזהה את השכן שלי, זה-עם-הסוזוקי, הולך בקצה הרחוב במהירות גבוהה ועצבים מופגנים. שוב לא מצא חנייה, אני מציין עצמי. בוקר-בוקר הוא מגיע לעבודה, תמיד טרוד ועצבני וממהר, מחפש חניה ולא מוצא, מנסה להדחף ואחרי 20 דקות מצליח. והוא עוד יותר עצבני עכשיו, שונה לחלוטין מזה המוכר לי במפגשי שכנים.
אני יודע, והוא יודע, שעוד מעט ינחתו עליו עשרות הודעות אלקטרוניות, ארבעה-חמישה מכתבים, כמה שיחות טלפון ש"פשוט חובה לעשות", וכל זה תוך כדי שלוש ישיבות שקבעה לו המזכירה עוד בשבוע שעבר. ותוסיפו לזה את העצבים של הבוקר...
גדי יודע שזה קורה בכל בוקר, כנראה כבר מודע לכך שאת השבוע יתחיל עם עצבנות בלתי נשלטת, איחור קבוע לכל אירוע. הוא גם מזהה את האופנוע שלי בכל יום, ויכול לשער מתי יצאתי מהבית, מנחש בכל פעם מחדש לפני כמה זמן הגעתי למשרד. וכך גם ביציאה הביתה, עם סיפור דומה, רק בכיוון ההפוך. ולכן יש בי סימפטיה מסוימת כלפיו, אבל יש עוד, ואני כמעט ומתבייש להודות בכך. מעין שמחה קלה לאיד, וגם גאווה פנימית על הבחירה בתחבורה עדיפה משמעותית.

וזה למה

מה שגורם לי להתאהב עוד יותר באופנוע שלי, בכל יום מחדש. כי הוא זה שהופך עבורי את החיים לנסבלים יותר. זה שמאפשר לי לבלות הרבה יותר זמן עם העולם הפרטי שלי, שאינו קשור לעבודה וקריירה ומשכורת ואחריות ביצועית. עולם של רוגע יחסי ומשפחה ואהבה. שמעתי פעם שקוראים לזה "זמן איכות". מי שהמציא את המונח, רכב בטח על אופנוע.

וכרגיל, אם יש לכם מה להגיד, אני כאן כדי לשמוע...