מי יודע מה זה פופאי בפיתה?
איריס ז'ורלט חוזרת לביקור מולדת, עוצרת בצומת מסמיה ושמחה למצוא את המנה האהובה עליה עוד מימי הצבא. פונדק ורדה מאז ועד היום
התקופה: שנות השמונים המוקדמות, המקום: בסיס קרבי אי שם ליד באר שבע, הזמן: יום חמישי בצהריים, יוצאים הביתה לסופשבוע.
ארבעת הקצינים הצעירים והחתיכים של הבסיס חולקים איזו טרנטה צבאית בסבב - כל שבת מקבל אותה מאושר אחר. אני נוסעת עם החתיך התורן לתל אביב. משקלי משקל נוצה וכרגיל אני מורעבת. הוא עוצר באמצע הדרך, באופן טבעי, בצומת מסמיה. פונדק ורדה כבר מחכה לנו. ורדה (שנראית כמו סבתה תימניה חביבה) מאחורי הדלפק ובנות המשפחה במטבח, אמונות על הפופאי.
מה זה בכלל הפופאי הזה?
חביתת ירק נפלאה (על שם הבריון זולל התרד, כמובן) עם טעם של פעם וניחוח של בית, בתוך פיתה, עם סלט ושאר ירקות. ויש גם ערך מוסף: הפנים המחייכות של ורדה, שהן התבלין המושלם, והכנסת האורחים המיוחדת לחיילים. על הקיר מאות תגים צבאיים - כן, אלו שהחיילים שמים על כותפת החולצה - ושלט: "הנחה לחיילים".
זה כל כך טעים שמאז הפעם הראשונה שאכלתי את הפופאי של ורדה הקפדתי לעצור שם בכל הזדמנות וגם כשהייתי נוסעת בטרמפים (טוב, אז היה מותר והייתי צעירה מספיק בשביל לא לחשוב על הסכנות) הייתי משכנעת את הנהג לטעום מהמעדן. בואו נתקדם קצת במנהרת הזמן
עברו עשר שנים ועשרה ק"ג, בקירוב. אני עובדת באשדוד בסניף בנק גדול, אמונה על השיווק, נוסעת ברכב של מנהל הסניף לצוד לקוחות חדשים, לצידי כנרת האחת והיחידה. באזור התעשייה של צומת כנות, הבטן מתחילה לקרקר. אני מספרת לכנרת על הפופאי האגדי: "מענין אם זה עוד שם". היא מסתכלת עלי, ובלי מילים האוטו פשוט מתחיל לשעוט בעצמו דרומה.
אנחנו קונות את הפופאי רצות לרכב ואוכלות תוך כדי לחיצה על דוושת הגז. מזל שהגענו בזמן לישיבה. הפופאי - בדיוק כמו בימים הטובים. ורדה - במקומה מונחת, חייכנית ומזמינה כתמיד. עוד קפיצה קטנה קדימה
עוד עשר שנים, ומי יודע עוד כמה קילוגרם, כבר לא סופרים. אני מגיעה לחופשת מולדת מחו"ל עם ילדי. תנחשו אפה אנחנו עוצרים בדרך לבאר שבע?
אני לא שועה לתחנונים: "אבל אמא אנחנו עוד לא רעבים", "רוצים מקדונלדס", ומודיעה בהחלטיות: "היום אוכלים פופאי בפיתה!". רק שורדה עוד תהיה שם, אני מתפללת. זה לא אותו הדבר בלעדיה. והיא שם, במלוא הדרה, המסעדה גדלה קצת ועברה מתיחת פנים, הצומת התפתחה וצצו בה כל מיני מסעדות חדשות, אבל מי מסתכל. והטעם - בדיוק כמו פעם, אני מרגישה בבת אחת כמו אז בימים הטובים של הצבא. הילדים מעקמים את האף: "איחס, חביתה עם חתיכות ירוקות". מזל, אני חושבת, יותר בשבילי.
מאוחר יותר, חמותי הבלגית שואלת: "אכלתם צהריים?" והילדים מלשינים "רק אמא אכלה". אני מסמיקה "יש איזה מקום בדרך שיש פיתה נהדרת עם חביתה". נו, לכו תסבירו מה זה פופאי בפיתה.
ורדה בצלאל מכפר הרי"ף, כבר שלושים וחמש שנה באותו המקום. המתכון לפופאי - סודי ולא ניתן לפרסום "תכתבי חביתת ירק" היא מצווה עלי כשאני מנסה לסחוט אותו ממנה. היא מגישה גם מרק רגל נהדר ועוד מיני תבשילים תימניים. בבית, אני מנסה לשחזר את פופאי, זה טעים אבל אין כמו הדבר האמיתי. אל תשכחו לעצור בדרך דרומה: פונדק ורדה, צומת מסמיה. פופאי בפיתה, גרסה ביתית
חומרים (ל-2 מנות): 2 פיתות 4 ביצים 1 כוס של פטרוזיליה, בצל ירוק ומעט סלרי - קצוצים דק מלח פלפל שמן סויה לטיגון סלט ירקות קצוץ דק, ממלפפון עגבניה ובצל, ומתובל בהרבה מיץ לימון טבעי, מלח ופלפל וכמובן שמן סויה (מה פתאום שמן זית, זה מסרט אחר) צ'יפס עבה ובשרני הישר מסיר הטיגון חומוס תוצרת בית הכנה: 1. מחממים היטב את השמן במחבת.
2. טורפים היטב את הביצים עם הירק והתבלינים ומכינים חביתה עבה ובשרנית (הופכים לצד שני כשהיא מזהיבה).
3. מרכיבים את הפופאי: פיתה מרוחה חומוס, עם סלט, חביתה וצ'יפס. בתאבון!
לפנייה לכתב/ת 
פופאי. לכו תסבירו
צילום: איריס ז'ורלט
ורדה. הערך המוסף: חיוך (והנחה לחיילים)
צילום: איריס ז'ורלט
הפונדק. במקומו מונח
צילום: איריס ז'ורלטצילום: איריס ז'ורלט
מומלצים
