קאזה טוב ליהודים

עברו כמעט שלוש שנים מאז ערכתי לראשונה את האנלוגיה בין המלחמה בסמים למלחמה במוזיקה הפיראטית. הטיעון המרכזי לא השתנה, אלא רק התחזק: האכיפה - של חוקי הסמים ושל חוקי זכויות היוצרים - נכשלה. המלחמה, בשני המקרים, לא זו בלבד שלא מצמצמת את היקף התופעה, אלא יש חשד סביר שהיא תורמת להתפשטותה. הגיע הזמן לחפש פתרונות אחרים.

כמו סמים?

אני לא טוען שהורדת מוזיקה מאינטרנט היא שוות ערך לשימוש בסמים. אני פשוט חושב שההשוואה מתבקשת: אלו שתי תופעות חברתיות שמתפשטות במהירות, שואבות לתוכן מאות מיליוני אנשים תוך אדישות מוחלטת לחוק, ולא משנה כמה הן מושמצות - השכן שלכם עושה את זה. משאבים עצומים מוקדשים למלחמה בשכן שלכם, שממשיך בשלו ולא נרתע. רגע... כבר שני שכנים... שלושה. מה, גם אתם עושים את זה?

אינפלציה של רשתות ופרוטוקולים

כשהמוצר הוא סמים, התוצאה היא התפתחות של פשע מאורגן שמפעיל מערך של סוחרים ופושרים, שממכרים לסם כל מי שאפשר - מזונות ועד תיכוניסטים, מבעלי משפחות ועד ילדים. כשהמוצר הוא מוזיקה פיראטית, התוצאה היא אינפלציה של רשתות ופרוטוקולים, ולאחרונה (כנראה) גם הצטרפות של חברות תקשורת כגורם מעודד - גלוי או סמוי - של שיתוף הקבצים. וכמובן, בשני המקרים ישנה תופעת חבר-מביא-חבר אינטנסיבית מאד.

המעבר מרדיפת הסוחרים לרדיפת הצרכנים הוא צעד של ייאוש שנועד ליצור הרתעה ולצמצם את הביקוש, והוא תמיד נעשה באיחור גדול ומעמדת נחיתות. בתחום הסמים כבר ראינו מה זה עושה: לנרקומן מתייחסים לא כאל אדם חולה אלא כאל פושע, ובמקום לגמול אותו משליכים אותו לכלא.

עושה רק עוול

הקושי להשיג את הסם מדרדר אותו לזנות ולפשע, שעה שה"ביקוש" שלו לסם רק עולה וכך גם המחיר - כספי או אחר - שהוא מוכן לשלם. הרדיפה אחרי משתפי הקבצים אולי לא תגרום נזק חברתי דומה, אבל בהנחה שזו מלחמה למען היוצרים - אז להם נראה כאילו היא עושה בינתיים רק עוול.

נכון יותר, מכל מקום, להשוות את שיתוף הקבצים לצריכת סמים קלים - גם שם יש חוק, וגם שם הוא לא מרתיע את הצרכנים למרות שאין שום התמכרות פיזית. ולא, זה לא משום שהחוק לא מספיק קשוח. הרי גם במדינות כמו תאילנד, הודו או מצריים, שמחמירות יותר עם הסוחרים וגם עם המשתמשים, הסמים הקלים נפוצים מאד. כשהחקיקה קשה יותר האכיפה נוטה להיות רכה יותר. השוק כבר קיים, ויש מספיק גורמים שמעוניינים לשמר אותו. בקוסאמוי הגראס הוא האטרקציה, באינטרנט זהו שיתוף הקבצים. כל עסקי ה"תיירות" בנויים עליהם.

כמו לזכות בלוטו

אז RIAA תובע משתפי קבצים. נו, אז מה? אז הוא יתבע אחד מכל מיליון משתפי קבצים - הסיכוי ליפול ברשת דומה לסיכוי לזכות בלוטו. הם נכשלו עם הסוחרים, עכשיו הם עוברים למשתמשים, ותראו מה קרה בדרך: לפני שלוש שנים היו סוחר גדול אחד, נאפסטר, וכעשרים מיליון משתמשים. היום, ישנן תריסר תוכנות שיתוף פופולריות ומספר המשתמשים הוכפל פי עשרה לפחות.

וזה עוד לא הסוף. את פרסומות ה-ADSL של בזק ראיתם, נכון? תתחברו לאינטרנט המהיר ותהיו בעניינים - תדעו לפני כולם שהרוצח הוא השליח של הפיצה (אולי כי הורדתם גירסה פיראטית של הסרט ב-eMule). תדעו בעל-פה את מילות השיר שעוד לא הגיע לרדיו (באדיבות קאזה, מן הסתם).

תשאלו את בזק

אם בפס-הרחב יש כסף, ושיתוף קבצים גורם לאנשים להתחבר, אז קאזה "טוב ליהודים" - תשאלו את בזק. וזה כך בכל העולם: חברות התקשורת, בכל מקום, הרבה יותר חזקות מאולפי הסרטים וחברות התקליטים, ולכן הן משקיעות וישקיעו הרבה יותר כסף בקידום עסקי האינטרנט המהיר.

בתעשיית המשחקים כבר מבינים לאיפה הדברים הולכים, וכולם חושבים בכיוון של משחקי-רשת מרובי משתתפים. זה כנראה המודל היחיד שיכול לשרוד את מהפכת שיתוף הקבצים, כי לא משנה אם קנית את המשחק או העתקת אותו - על ההתחברות לשרת המשחקים אתה תשלם. גם תעשיית התוכנה עוברת בהדרגה ממכירת קופסאות למכירת שירותים, כי אחרי עשרים שנות מלחמה בפיראטיות היא כבר מודה לעצמה שזהו רע הכרחי. רק RIAA מנסה לחסום בגופו את המכבש האינטרנטי, אבל RIAA, עם כל הכבוד, הוא גורם די שולי במשוואה הזאת.