סידרת המציאות האמיתית של חיינו

אימרו לעצמכם כל מה שניתן לומר: אימרו שזו לא היתה שאלה של האם, אלא של מתי. אימרו שאלו הרגעים אותם ניסינו להדחיק והם דוחקים אותנו כעת בחזרה. אימרו שאי אפשר כאן יותר, למרות שהשבועות האחרונים היו הדגמה זריזה וזמנית של אפשר, ועוד-איך-אפשר, כמה אפשר, כשרק מניחים לנו לחיות את חיינו הקטנים והדוקרניים ממילא.

אימרו כל מה שאומרים במהלך ערב השידורים שהוא תמיד הכי גרוע של השבוע, החודש, העונה; ערב הפיגוע הבא. כי אמש, מול חידוש המנוי שנכפה עלינו, לא נותר לרובנו אלא לדבר אל עצמנו. לומר לעצמנו את הדברים שאמרו לעצמם כל השאר. מעבר להגיית המילים, ניסוחו האחיד למדי של התיסכול הכל-ישראלי, לא נותר לנו דבר. אולי חמת-זעם מחודשת. גם אליה נסתגל. הסתגלנו בעבר.

לא משנה באיזה ערוץ בחרתם לקבל אמש את סטירת הבחזרה-למציאות שלכם. שלושתם שידרו חומרים זהים. מחמת נגישותו הכמעט מיידית של מקום הפיגוע אלו היו המראות מהסוג הקשה ביותר, ההארדקור, כמו החליטה האימה לחזור במפגן-כוח משל עצמה.

התיעוד של אמש, בשלושת הערוצים, כלל פצועים מדממים, אמבולנסים מלאים, אפשר שגם גופות; סיקור מהסוג הגראפי שאינו פוסח על הדם, שכן הגיע למקום האירוע רק זמן קצרצר אחריו. אין טעם לחזור לוויכוח הישן של להראות-או-לא; הוא תיאורטי מדי. המציאות המיידית של זירת פיגוע מרכזית מכתיבה, למעשה, את השידור, ואינה יכולה לקבל ממנו תכתיבים; יש תמונות ראשונות, עולים איתן. גם אם לב התופת עדיין מוצף דם. היינו מעדיפים, אני מניח, לו היה חוסך מאיתנו מנהל הדסה הר הצופים את הצירוף "ילדים מפויחים" – אבל הביקוש הטלוויזיוני למידע מפורט, עוד יותר מפורט, נותן את אותותיו, אני מניח, גם ברופאים ובדוברים.

השאלה הגדולה יותר אליה נדרשו אתמול שלושת הערוצים היתה האם ניתן להכריז כי כאן מסתיימים שידורי ההודנה לסיבוב זה. הדעות, נדמה, היו מעט חלוקות, כשבערוץ 10 דוחק אלון בן-דוד בהודנה להתפנות בחזרה לקופסה ואילו בערוץ 1 מציעים לגלות כלפיה אורך-רוח מסוים. אימרו לעצמכם מה שתאמרו גם בעניין הזה; מציאות חיינו, תסמכו עליה, לא תקשיב לכם גם הפעם.

אל תעירו אותנו: סיקור הפיגוע בבגדד, ערוצים 2, 10

נדמה שאין בישראל נושא עיסוק פופולרי פחות מאשר ההסתבכות האמריקנית הנוכחית בעיראק. מבחינתנו, ההפי-אנד נעשה ונראה: באנו, הפצצנו, ניצחנו, העלינו את ערכות המגן לבוידעם, תודה ושלום. אל תמשיכו להטריד אותנו עם סופים אלטרנטיביים לסיפור הזה. הסוף היה טוב, זה ברור? לא סוף בוץ. לא סוף בום. סוף טוב. ידידתנו הגדולה הראתה להם מה זה, ידידתנו הגדולה ממשיכה להראות להם. כל גירסה אחרת מתבקשת לפנות למרכזיה.

משום כך זכה אתמול הפיגוע הקשה במטה האו"ם בבגדד להקצאה קמצנית במיוחד של דקות-מסך. בשעה שערוצי החדשות הזרים התרוצצו סביב ההריסות לאורך שעות, אנחנו קיבלנו ארבע-חמש דקות במהדורה המרכזית (גם של ערוץ 2 וגם של 10), והיידה, לג'וקר שפיצח לברינקס את הכספת עד הבית. פיגוע הטרור הגדול ביותר בעיראק מאז המלחמה – עם אינספור מראות מרתקים וקשים ודי הרבה משמעויות – הסתכם כאן כאייטם בסדר-גודל שגרתי, כמעט ללא פרשנויות או הרחבות. אולי בבום הבא נתעורר.