הוגו בוס

בשבוע הבא (30 באוגוסט) יתקיים טקס ההוגו. אם אתם שואלים כרגע, "הוגו מי?" כדאי שתמשיכו לקרוא. אם אתם משחררים אנחת הבנה, עוד יותר כדאי. הכל התחיל בשחר המאה הקודמת, בשנת 1904, כשמהגר לוקסמבורגי בשם הוגו גרנסבק הגיע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עם כוכבים בעיניים. בעיצומן של שנות העשרים הרועמות, בעוד גטסבי וחבר מרעיו חוגגים להם במסיבות נוצצות וגאות השפל הכלכלי עדיין לא החלה, ייסד גרנסבק את המגזין הראשון שיוחד כולו לסיפורי מדע-בדיוני – "סיפורים מדהימים". בשלב מסויים החלו חובבי הז'אנר בפזורה האמריקנית להבין, שאם יש מישהו שמפרסם מגזין כזה, כנראה שיש עוד כמה שקונים אותו. "מעניין מי הם," חשב לעצמו החובב הבודד בערבות ארקנסו ובישימון הניו יורקי.

אחרי שמספיק מהם תהו, ואפילו יצרו קשר אלו עם אלו, נערכה בשנת 1939 ועידת המדע-הבדיוני העולמית. היא נערכה בניו יורק ונכחו בה 200 בני-נוער נלהבים, לפי דיווחו של אייזיק אסימוב, מנוחתו עדן. בוועידה ה-13, בניסיון להזים כל סוג של מרעין בישין המגיעים יחד עם המספר הנורא, נוסד פרס חובבים שכונה מייד "ההוגו", על שמו של גרנסבק, ב-1958 הפך השם לרשמי ומאז ועד היום מוענק פרס ההוגו ליצירות החביבות ביותר על החובבים באי הוועידה.

במפתיע, הפך פרס החובבים הזה לפרס החשוב והמוערך ביותר בז'אנר, למרות השימוש בשיטת הצבעה אוסטרלית בלתי קוהרנטית לחלוטין ולמרות שהוא מוענק בעקביות ליוצרים שהחובבים הכי אוהבים, ולאו דווקא ליצירות בעלות הערך הספרותי הרב ביותר (כך זכה "הארי פוטר" בפרס, וגרם לכל מי שלא הצביע בעדו לחרוק שיניים בזעם).

באמצע שנות השישים הועלה הרעיון ליצור אסופות של הסיפורים הקצרים והנובלות זוכי ההוגו, וכדי להשלים את המשימה נזקקו לעורך אשר יהיה "אדם בעל חשיבות, שפוי ובעל הגיון, אמיץ ועז נפש, שנון ורב עוצמה, ומעל לכול – יפהפה להפליא." אבל רק אייזיק אסימוב היה פנוי, אז הוא קיבל את התפקיד, וכך זכינו להתבשם בכמה אוספי סיפורים נפלאים (ששבעה מהם אף ראו אור בעברית, בליווי הקדמותיו המשעשעות ביותר של הדוקטור הטוב). השנה חוגג ההוגו יובל שנים, ולאלו מכם שעדיין לא רכשו כרטיסים לוועידה העולמית, שתתרחש השנה בטורונטו, תהיה הזדמנות להצביע ולהשפיע דרך הרשת, לאחר תשלום דמי חבר צנועים.

כוכב נולד

רוב המועמדים לפרס השנה הם אנונימיים למדי עבור קהל קוראי העברית (וחבל) מלבד ניל גיימן הבלתי נמנע, עם "קורליין" שלו, שאולי יזכה גם השנה לומר "פאק, זכיתי בהוגו". אבל המועמד המעניין יותר הוא דווקא מי שזכה השנה כבר בשני פרסי לוקוס ומועמד להוגו זו השנה השניה ברציפות. האם יתכן שהוא מעט קיצוני אפילו עבור אנשים שלחם חוקם הוא הזר והמוזר? שפטו בעצמכם.

השם הוא צ'יינה, צ'יינה מיוויל, והוא העילוי החדש של הז'אנר, האיש שסומן כיורש כסאו של ניל גיימן בתפקיד נסיך האופל הסקסי ביותר שידע המד"ב מימיו ובחור מוכשר כשד באופן כללי, שאת ספריו לא תזכו לקרוא בעברית בקרוב. למה? תקראו עד הסוף.

בגיל שלושים בלבד רושם מיוויל לעצמו את רשימת הקרדיטים הבאה: הוא יצא לקהיר, בעודו בן 18 בלבד, כדי ללמד אנגלית ולרכוש עניין עמוק בתרבויות ובפוליטיקה של המזרח התיכון (הנושא הזה עוד יעלה שוב, אל דאגה), יש לו תואר באנתרופולוגיה חברתית מקיימבריג', עוד אחד בכלכלה, הוא פעיל שמאל קיצוני (בעיקר מטרוצקי שמאלה), נעצר באופן תדיר כשהוא מפגין נגד סגירתם של גני ילדים ומעונות יום, המרוץ שלו לפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית בשנת 2001 זיכה אותו בתואר "האיש הסקסי ביותר בפוליטיקה הבריטית", ואה, כן, יש מאחוריו שלושה ספרים מצויינים, "תחנת רחוב פרדידו", "הצלקת" ו"מלך עכברוש".

הפנטסיה שכותב מיוויל היא הדבר הכי מד"בי בסביבה כרגע, והמד"ב שלו קסום לחלוטין. מיוויל כותב על מציאויות אורבניות אפלות וחולניות, על ערים עצומות שמכילות, בנוסף לבני האדם שבהן, גם אנשי חרקים, עכברושים מדברים, קרפדות ענק ועשים תבוניים ועצומי מימדים שעצם מראיתם יכולה להוציא אנשים שפויים פחות ממנו מדעתם. הגיבורים שלו הם אנשי אקדמיה מכובדים שעושים את תואר הדוקטור שלהם בקסם מעשי, ואחד מהם אף מתאהב בלין, אשת החיפושית החיננית (לא טעיתם. יש לה חיפושית במקום ראש. לא ראש של חיפושית. פשוט חיפושית ענקית, במקום הראש. כל שאר החלקים אנושיים למהדרין והיופי הוא בעיני המתבונן).

במילים אחרות, מייויל כותב פיוז'ן, רק שבמקום להכין ממנו כבד אווז ברוטב ואסבי עם עיטורי טחינה במילוי צ'ילי, הוא יוצר ממנו ספרות שנמצאת בשום מקום ושואבת מכל מקום, בעיקר ממסורת ה"ווירד פיקשן", ה"בדיון המוזר", שאיפיין את יצירותיהם של סופרים כמו לאבקראפט ומרוין פיק ("גורמנגאסט"). מיוויל הוא האלכימאי האולטימטיבי, זה שמצליח להפוך עופרת לזהב במחי יד ולהשיג את הבלתי אפשרי באמצעים מדעיים למשעי. הפנטסיה שלו מדכאת וקודרת, ולחילופין, המד"ב שלו אפל ומאיים, והתוצאה של כל המפורט לעיל היא שהוא שונא את טולקין.

בלי נחמה (ובלי טולקין, אם אפשר)

הוא מודה בפה מלא ש"תחנת רחוב פרדידו" שלו היא ניסיון להגיע אל הקצה הרחוק ביותר של הקשת מג'י.ר.ר. ז"ל, שהפנטסיה שלו וזו שנכתבה בהשראתו, מיצגת בעיני מיוויל את כל הרע שבעולם. "אם יש צרות בממלכה," הוא מתלונן באחד מראיונותיו, "זה תמיד כי המלך רע. זה אף פעם לא יהיה כי הוא פשוט מלך, ודמויות הפרוטגוניסטים, בעלי כוחות העל, הרומסים את ההיסטוריה כרצונם הם כמו משהו מתוך חלום נאצי רטוב." ואת התשובה שלו ל"פנטסיה המנחמת", כפי שהוא קורא ליצירותיו של טולקין, היא פנטסיה מדעית, אכזרית, מרתקת, נטולת חסד או טוהר, שבה אין רעים וטובים, וכתוצאה מכך, הטוב לעולם אינו יכול לנצח.

ולמה, אתם שואלים, לא נזכה לקרוא בעברית את כל הדברים המרתקים הללו? מדוע תימנע מאיתנו השוטטות בסמטאותיה הכאוטיות והמבאישות של ניו-קרבוזן, העיר שיצר מיוויל? מדוע לא נוכל לפגוש בגרסאתו המסוייטת של מיוויל לחלילן מהמלין ("מלך עכברוש"), כשהיא דוברת בשפת הקודש?

בנקודה זו אפנה אתכם לסעיפים הבאים: זוכרים את קהיר? את העניין העמוק בפוליטיקה המזרח תיכונית? את כל העיסוקים הצדדיים האלה במרקסיזם ובשמאל באופן כללי? מיוויל מתכוון לזה ברצינות. לא לחינם העונש הנורא ביותר שהוא מכיל על דמויותיו שנשפטו לעבדות הוא הפיכתם למעין קיבורגים קסומים, שמיוצאים ולקולוניות שכוחות אל ומגשימים, בעל כורחם, את הסינטזה הכימרית המזוויעה בין הפועל לאמצעי היצור שלו, באופן שהיה מעיר את מארקס משנת הנצח שלו בזעקות מסוייטות. מיוויל סרב, בנימוס אך בתקיפות, לכל ניסיון לתרגם את ספריו לעברית. יש לו בעיות איתנו והוא מוכן לחכות עד שנסדר את עניינינו, ניכנס להודנא משביעת רצון ונעשה שלום באופן כללי, לפני שמצפונו הפוליטי ינוח. אם אתם לא מוכנים להמר על מה יקרה קודם, השלום או התרככות פוליטית מצידו של מיוויל, ואתם מסוגלים לעשות את ההפרדה הבריאה בין הסופר ליצירתו, אתם מוזמנים לקרוא באנגלית. אם אתם מאמינים שהשלום בפתח, התאזרו בסבלנות. זה שווה את זה, מכל הבחינות.

(ותודה לדידי חנוך, עורך סדרת המדע הבדיוני והפנטסיה בהוצאת "מודן", על עזרתו שלא תסולא בפז, כתמיד).