מלאך המוות והנהג

יש ספרים שאומרים עליהם שהם "חשובים" וש"צריך" לקרוא אותם. בדרך כלל מדובר בכותרים שיש להם ערך מוסף תרבותי, סוציו-אקונומי או פוליטי. לפעמים מדובר בספרים שמעט לוקים בצד הפרוזאי שלהם, אך לקריאה בהם יש ערך לא מבוטל. כזה הוא ספרו של דוד אלבחרי "גץ ומאייר" (הוצאת כרמל), שמצטרף לגאות הבלתי נשלטת של מלחמת העולם השנייה וגרורותיה, שהציפה את ציי המתרגמים וההוצאות. זר שהיה נקלע לקלחת היה חושב שחסרות לנו מלחמות להתעסק בהן, ומאידך, בנושא כמו השואה אפשר לעסוק לנצח, ועדיין להרגיש כי לא סיפרת דבר.

דוד אלבחרי אינו זר לקוראי העברית. זהו ספרו הרביעי המתורגם לשפתינו. קדמו לו "תיאור של מוות" (ספריית פועלים), "הספר הקצר" (הקיבוץ המאוחד) ו"פיתיון" (גוונים). הוא נמנה על הסופרים הבכירים של אקס יוגוסלביה, וספריו, סך הכל 18 במספר, זכו בפרסים רבים. היום הוא תושב קנדה, אך את שנות חייו הראשונות עשה בחבל קוסובו. חלק ניכר ממשפחתו נרצח במהלך מלחמת העולם השניה, והספר אכן נכתב מנקודת מבט של מי שעדיין לא הצליח לחיות לאחריה. היא עדיין חיה ובועטת בו כמו גידול, מתפשטת לו במחזור הדם, מזהמת את מוחו, ומשחקת בשפיותו כאילו היתה פלסטלינה.

גץ ומאייר הם כינויים של צמד נהגי משאית מסוג זאורר. תפקידם במהלך המלחמה היה להוביל עצירים ממחנה סיימישטה, שהוקם באתר הירידים שבין בלגרד לזמון, לעצור בדרך, להפוך את כיוון צינור הפליטה, לחנוק אותם בגז, ואז לעמוד בצד בעוד כמה עצירים סרבים שופכים את הגופות לבור. נקודת המוצא של אלבחרי היא אותה צייתנות גרמנית, שמפרה את השקט בנפשו. הוא מנסה להבין איך יכלו צמד אנשים רגילים לכאורה, אנושיים, בעלי משפחות ורגשות, לעשות את מה שעשו בלי ייסורי מצפון, כאילו הם מובילים ארגזי שתייה ולא יהודים לטבח.

הצד האפל של בלאם

העיסוק בהם הוא חלק מעיסוק רחב יותר שמטרתו לנסות למפות את שרידי משפחתו המדולדלת. לצורך זה משתמש אלבחרי באחד הדימויים היפים, המצמררים והמדויקים שנכתבו: " הייתי כקלח תירס שרק גרעינים ספורים תלויים עליו" (עמוד 27).  

האני המספר לא מצליח להיאחז בתחקיר החיצוני והפנימי שמרכיב את המציאות שלו, הוא לאיטו הולך ומאבד את האחיזה, העובדות מתערבבות בדמיון, מספרים הופכים לאנשים שהופכים למספרים וההיפך. לדוגמה, כשהוא יורד למכולת הוא סופר את כיכרות הלחם, מכפיל במשקלה של כיכר אחת ומחלק במאה וחמישים, הכמות שלפי העדויות שימשה מנתם היומית של עצירי המחנה. "הייתי נהפך לסירוגין לאחד מקרוביי שנעלמו: לפעמים היתה זו אישה, לעיתים ילדה או ילד, זקן הרוכן על סידור תפילה, זבן בין גלילי הבדים, אופה או רוקח. חלקם השלישי בחיי היה דו ראשי: בהם הייתי בה בעת גץ ומאייר, מלאך המוות והנהג, חייל ואדם המוני, למראית עין המושיע ובפועל התליין עצמו" (עמוד 40).

דומה כאילו העולם מתפורר מבין ידיו, מאבד את משמעותו, ואיפה אלוהים? – "דומה שבימים ההם לא התאמץ אלוהים באופן מיוחד. שמא היה עסוק בפינה אחרת של העולם, או אולי רצה להראות לעם הזה שאין הוא עד כדי כך נבחר? אם אדם אינו יכול לבטוח באלים, כיצד יוכל להאמין לבני אדם" (עמוד 13).

"גץ ומאייר" אינו ספר קל. מופיעים בו תיאורים גרפיים ומצמררים של הוצאות להורג - כמו, למשל, תיאור שפתיו של קורבן החניקה והגוון הדובדבני שמופיע בהן עקב תהליך פיזי הנקרא הקרבוקסיהמוגלובין -  אך אלבחרי מצליח להפנט ולמשוך את הקורא לתוך הקרביים של ההווייה הפוסט שואתית.

אפשר לומר שבמידה מסוימת "גץ ומאייר" הוא הצד האפל, השחור של "ספר על בלאם" מאת אלכסנדר טישמה, שיצא לאחרונה בהוצאת "עם עובד" ומספר על אינטלקטואל יהודי ותלוש בסרביה הפוסט מלחמתית. שניהם מביאים קמצוץ של השואה מהכיוון האקס יוגוסלבי. אלבחרי וטישמה אינם בני אותו דור, הראשון יליד 1948, השני יליד 1922. שניהם באים מאזורים שונים וכתיבתם אינה משופעת בקווי דמיון אחד לשני, ובכל זאת, נראה כי קריאה בשניהם, בזה אחר זה, שופכת אור על המקום והכיוון, שנדמה כי נבלע בנארטיב הספרותי-טלוויזיוני המוכר של השואה.