הטאצ'דאון הראשון שלי. וידויו של אוהד מתחיל

אז לא הצלחתם להרדם בלילה, פתחתם את הטלוויזיה וזיפזפתם בחוסר תכלית במדבר הרוחני של המאה ה-21. ראיתם קצת MTV, התעפצתם מול השידורים החוזרים של חנן עזרן ואיכשהוא נפלתם על ESPN.

מהמסך ניבטים אליכם עשרות פרצופים עם סימנים של אינדיאנים מתחת לעיניים וקסדות לפיזור הפגנות. לראשיהם לא מחובר גוף רגיל אלא משהו שהיה יושב טוב יותר  על הקרנף הממוצע. אתם תוהים אם הגעתם לאחד מערוצי הטבע, אבל כל הסימנים מורים שמדובר בענף ספורט שפותח על כדור הארץ ולא במאדים. אבל רגע, מה זה השערים המוזרים האלה, מי התעלל בכדור והפך אותו לביצה עם תפרים ולמה סופרים הכל ביארדים?

גוד מורנינג יזראל. נכנסתם לעולם הפוטבול, יקום מקביל בעל חוקים משלו עם 350 מיליון אוהדים שיבטיחו לכם כי מדובר בהמצאה גאונית לא פחות מאשר הביג מק. הבעיה היא שלסניף של מקדולנד אין שום בעיה להכנס ואילו להיכל הפוטבול דרוש גרין קארד מיוחד.

עד לפני שנה קטלגתי את הפוטבול באותה נשימה יחד עם הבייסבול, ההוקי, הגולף והבדמינגטון - ענפים שלעולם לא אתרום לרייטינג שלהם ולעולם לא אתאמץ להבין. ספר מדע פופולרי של טימוטי פריס בשם The Mind's Sky בו השווה המחבר בין קליפות הקורטקס של הקווטרבק ג'ו מונטנה לזו של אלברט איינשטיין גרם לי להתעורר ולהבין שפוטבול הוא הספורט שמביא למכסימום את התמהיל בין תאים אפורים לטסטוסטרון. השילוב המושלם בין כוח למוח. זה בעצם הענף היחיד שמבטיח לך קרב גלדיאטורים אמיתי שמנוהל כמו משחק שח-מט מול קאספרוב, עם ספורטאים שהיו קוטפים מדליות בכל תחרות אתלטיקה משמעותית.

אז התחלתי להתעניין. לעשות המרות בין מטרים ליארדים, להבין את ההבדל בין אינטרספשיין לפאמבל ולגלות שחוץ מהסאן פרנסיסקו 49' יש עוד קבוצות ב-NFL. תראו, זה לא שהפכתי פתאום למאמין אדוק, אבל אני כבר לא מתבאס שהמשחק נעצר כל דקה וחצי בממוצע. אני מוכן לחיות עם כך שכל קבוצה מורכבת בעצם מכמה קבוצות, עם כמה מאמנים. אפילו למכשירי הקשר של הצוות המקצועי והשופטים התרגלתי.

כי בסופו של דבר פוטבול הוא ספורט סוחף בעוצמתו. זה מתחיל בתפקיד הלא אנושי של הקווטרברק, לערוך פעולות חישוב מסובכות ולהעביר בראש אינספור תרגילים, כשמולו רצות משאיות אנושיות שתפקידן היחיד הוא הקמת גדר הפרדה בין מוחו של הקווטרבק לחוט השדרה שלו. זה נמשך בתכנונים אסטרטגיים שנראים כלקוחים משולחנו של רומל במלחמת העולם השנייה. ובתווך מתרוצצים האתלטים המהירים והחזקים, עסוקים בגרסה המתקדמת של שני דגלים.

ההכרה במעלות הללו ועוד רבות אחרות, הביאו אותי למצבי הנוכחי: פסבדו-אוהד המכיר בערך הספורט ומסוגל לנהל סביבו שיחת סלון שלא הייתה מביישת פעוט אמריקני בן שנה וחצי. כזה שישתדל לראות כל סופרבול ואולי מתישהוא גם יאמץ לעצמו קבוצה. היום אני אפילו יכול לעשות פרצוף של מבין כשאמיר בוגן מקונן על מר גורלו כאוהד הסיינטס או מחדד את ההבדלים בין פאנטר לקיקר.

אגב, מר בוגן הנכבד אחראי לכך שכמעט חזרתי בשאלה כאשר גרר אותי לצפייה טרוטת עיניים בסופרבול 2002 שהיה - אפילו הוא הודה בכך - האחד מתשדירי הפרסומת הרעים ביותר שנעשו לספורט שהוא כל כך אוהב. הייתי קרוב מאוד לאנד-זון, אני מודה, אבל יצאתי מחושל יותר. חוץ מזה, למי אכפת כשיש מספיק פרסומות ופסקי זמן כדי להביא עוד בירה.