אם אפשר ללמוד לקח מחייו של אדם אחר, הנה כמה שיעורים מן ההיסטוריה הקצרה של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, היוצר שעד היום מלווה לשמו התואר "אבי הספרות הרוסית". לקח ראשון: גם כשאר השירים שלך צריכים לעבור את המספריים של הצנזור הרשמי, הוא עדיף על פני צנזורה אישית-לוחצת של הצאר בכבודו ובעצמו.
בשלב מסויים בחייו, כששמו כבר הפך שם נרדף למצפון הלאומי, זו העסקה שהציע לו הצאר, ופושקין הסכים – וטעה טעות מרה. לקח שני: אם אתה מעדיף להתרכז בכתיבה, הגלות דווקא יפה לעשייה שלך, ואל תמהר לחזור אל הסלונים הספרותיים של סנט פטרסבורג. פושקין נחשד בתמיכה בדקבריסטים שרצו להפיל את משטרו של הצאר. הוא לא היה דקבריסט פעיל, הוא רק כתב מתוך תודעה פוליטית-חברתית עמוקה ושאף לשחרר את הצמיתים ברוסיה. עשר השנים שעשה בגלות פנימית הן התקופה הפורה ביותר בחייו.
ולקח אחרון, חשוב במיוחד: גם אם דחוף לך להגן על כבודה של אשתך בפני משמיצים, רצוי שתמצא מחליף שייצא לדו-קרב במקומך. בגיל 37 וקצת, ב-29 בינואר 1837, לא הצליח אבי הספרות הרוסית לשלוף במהירות המספקת ומת.
ותודה לשייקספיר
הוא האמין שחובתו של המשורר היא ללבות אש בלבבותיהם של אנשים. ממרחק הזמן, קשה לי לדווח על אש שניצתת בקריאה נוספת של "יבגני אונייגין", פואמה שהיא בעצם רומן חברתי חדשני ונועז לרוסיה של ימיו, אבל שיני הזמן, והקצב שבו אנחנו קוראים כיום, איכלו אותה כמעט לגמרי. מה שמפעים בה היום יכול, כך נדמה לי, לעורר עניין בעיקר אצל חוקרי ספרות: בנייה נבונה של דמויות מרבדים חברתיים שונים, מעקב מבחוץ על התמורות בחייהם, הפניית עורף טוטאלית לשירה וידויית.
קל יותר לשוב ולהתאהב ב"בוריס גודונוב", במיוחד אם אתם חובבי בדיון היסטורי ודחוף לכם להפליג בחזרה למאה ה-17 ולהתוודע לדמות טראגית של גיבור, שלא רק נושא על כתפיו משא של מלחמות ובגידות והרג ורצח, אלא גם אנוס לצפות בדרמה הפסיכולוגית שלו-עצמו נפרשת לנגד עיניו. בוריס גודונוב הוא גיבור בממדים שייקספיריים, ופושקין אכן חב לשייקספיר את הטריק הספרותי החשוב ביותר ב-500 השנים האחרונות: יכולתה של דמות לדווח לעצמה ולקוראים על התמורות הנפשיות שמתחוללות בה תוך כדי ובעקבות העלילה. פושקין פשוט היה הראשון שתרגם את הטריק הזה לרוסית.
עוד אומרים שלא היה כמוהו בשימוש בכל רבדיה של הלשון: שהוא לא הסתפק בשפה עבשה, חגיגית וגבוהה שהיתה מקובלת על כותבים לפניו, אלא טרח וכינס אל תוך כתביו גם אידיומטיות עממית, מהלך מהפכני בפני עצמו באותם ימים, וגם לימד את קוראיו המשכילים, שחיו ברווחה כלכלית יחסית, פרק על מצוקותיו של "האדם הרוסי הפשוט". סופרים גדולים מתפתחים תמיד מתוך סופרים גדולים אחרים: פושקין התכתב עם שייקספיר ועם המחזאות הצרפתית. גוגול, מעריצו הגדול, כבר התכתב עם פושקין ויכול היה למצוא אוזן קשבת לסיפורת שבמרכזה עומד אותו "אדם פשוט".
ריבוי הרבדים של הלשון הפושקינית הוא הבסיס לסגנונות הכתיבה של טורגנייב, גוגול, טולסטוי: אם דוסטוייבסקי הודה ש"כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול", הרי שגוגול בהחלט יצא מתוך גלימת המשוררים של פושקין. מקסים גורקי קרא ליצירה שלו " ההתחלה של כל ההתחלות", הצרה שלנו, כקוראי עברית, היא (בין היתר) העדרם של תרגומים עדכניים טובים ליצירותיו. כן, זו כפפה: מישהו מוכן להרים אותה?
