הו, הימים הטובים

רוח נעימה של ימים עברו מרחפת מעל ההתפתחויות האחרונות בזירה המדינית. כמו אז, בתקופת הזוהר של יצחק שמיר, האמריקנים מתנים את סכום הערבויות שתקבל ישראל להצלת כלכלתה בכך שנענה לתכתיב שלהם, המכוון נגד קביעת עובדות בשטח בכוח. כמו פעם, בימי גולדה הזכורים לטוב, האו"ם מקבל החלטות נגדנו כמעט פה אחד, שעליהן אנחנו יכולים לצפצף. הו, הימים הטובים שבהם העולם היה כולו נגדנו. כמה התגעגענו אליכם.

צירוף של כמה גורמים היקנה לנו בשנתיים האחרונות פופולריות קשה לעיכול לנפש הישראלית. המיאוס העולמי מדמותו ונכלוליו של יאסר ערפאת, שהצליח להרחיק ממנו גם מי שמאמין בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית וחירות; השפעתם של פיגועי הטרור הרצחניים, שמולם החווירו גם מעשיה הכוחניים של ישראל בשטחים; ומעל לכול הלך רוחו של נשיא ארה"ב, מנהיגה של המעצמה היחידה בעולם, כל אלה העמידו את ישראל לפתע בצד לא מוכר של המתרס. לא פלא שאריאל שרון עושה ככל יכולתו כדי להוציא אותנו משם. מי כמוהו יודע כמה זרה ומוזרה היא האהדה.

במיוחד קשים הדברים עם ג'ורג' בוש. הנשיא האמריקני רואה דברים באופן זהה לרבים מראשי ממשלות ישראל, כולל הנוכחי: בשחור ולבן, תוך שהוא מתמקד באנשים ולא בנושאים, ונוהג בכוחנות חסרת מעצור ובטינה יוקדת לכל מי שאיננו משלו. בוש תמך בשתיקה או בקול בכמה וכמה מהלכים, שבירושלים היו בטוחים שיעוררו התנגדות חריפה עד כדי אולטימטום. מי זוכר היום שהחשש מלחץ אמריקני יצר בתחילת האינתיפאדה קווים אדומים, כמו איסור כניסה לשטח A או השתלטות על ערים פלסטיניות. מזה שנה וחצי שישראל מבצעת כיבוש-מחדש בגדה המערבית, ובוש אומר אמן.

מזל שנמצאה לה גדר ההפרדה, כדי להחזיר אותנו לקרקע תודעתית מוצקה. הגדר שאינה קיימת קיום אמיתי והתוואי שלה אינו מאושר, שאין עליה הסכמה ממשלתית ואין לה תקציב, הפכה – כמעט מתוך צורך נפשי – לסלע מחלוקת בינינו לבין האמריקנים.

הוויכוח הווירטואלי איפה תעבור, פתרונות הפטנט כמו "גדר קלה" ו"אמצעים אלקטרוניים" ושאר יצירות המוח הישראלי, הם אחיזת עיניים בלבד. הדבר העיקרי הוא עצם העימות עם וושינגטון, עצם החזרה למצב המוכר והאהוב שבו "לא יכתיבו לנו את צרכינו הביטחוניים" ו"גם לידיד חשוב מותר לומר לא".

והאו"ם? תודה לאל שהוא עדיין קיים. ההחלטה לגרש – לא עכשיו, לא לגמרי, לא באמת – את יאסר ערפאת החזירה אותנו לסצינות, שכולנו גדלנו עליהן: החלטה "אנטי-ישראלית" המטורפדת בכוחו של וטו אמריקני גואל; "רוב אוטומטי" של מדינות ערב והעולם השלישי והאירופים ימ"ש, המגנה אותנו ואנחנו יכולים להביע בקול כמה שאנחנו בזים לו. שוב יכול יועץ התקשורת של ראש הממשלה לומר שמדובר בהחלטה חסרת חשיבות, שוב יכול כל אחד מאתנו לנפח את חזהו בגאווה: שוב הוכח ששונאים אותנו.

השבוע שעבר היה מחפיר אפילו במושגיה של ממשלת שרון. תהליך קבלת ההחלטות סביב התקציב, הפיאסקו הנלעג של גירוש ערפאת, טבעת החקירות המתהדקת סביב ראש הממשלה -כל אלה הוכיחו למי שעוד היה זקוק להוכחה שאין בישראל שלטון. אבל גם הממשלה הכושלת ביותר מסוגלת עדיין להישגים. הנה, שוב חזרנו אל השנים הטובות של בוש האב וג'יימס בייקר, ניקסון ורוג'רס וגונאר יארינג. סוף סוף, ולמרות הכל, העולם שוב כולו נגדנו.