אפודים, תרומות וסרבנים
אם צה"ל חושב שכל חייל בשטחים צריך אפוד מגן מסוג מסוים, הוא חייב לממן זאת מתקציבו, ולסרב לקבל תרומות לשם כך
שני סעיפים בדו"ח מבקר המדינה על
מערכת הביטחון, שפורסם שלשום (יום ג'), זכו לתשומת לב רבה: הסיפור על כך שבצה"ל, אחרי שלוש שנים של אינתיפאדה, עדיין חסרים אפודי מגן קרמיים העשויים להציל חיים בנסיבות מסוימות; ומנגד האופן הלא מוסדר והלא מבוקר של חלוקת תרומות מגופים ומאזרחים שונים ברחבי הצבא. יש קשר בין שני הסעיפים האלה, לא רק משום שהם מעידים על בזבזנות ורשלנות בניהול צה"ל. הקשר הזה מגיע, תתפלאו, אפילו לפרשת הטייסים הסרבנים.
בתחילת השנה התפרסם סיפור על משפחת נבו, שתרמה עשרות אפודים קרמיים לסיירת הצנחנים לאחר שבנה רועי נפצע במהלך שירותו ביחידה. הסיפור הוצג מהצד האזרחי שלו: משפחה בעלת יוזמה, שהתגייסה בשל אירוע טראומטי להגנה על חיי חיילים אחרים ועל בריאותם. אבל במה שנוגע להתנהלות הצבא, היה בו כדי להעיד על מקור המחדלים שמבקר המדינה מצביע עליהם, ובראשם המחסור בערכים ארגוניים ובעמידה עליהם.
תקציב צה"ל מסתכם בעשרות מיליארדי שקלים בשנה ומייצג חודש עבודה של כל אזרח ישראלי. במסגרת התקציבית הזאת, מרגע שנקבעה, הצבא אמור להחליט מה חשוב ולממן את הפיתוח, הרכישה וההצטיידות. יכול להיות שלא צריך אפוד קרמי לכל חייל – יש על כך דיון מקצועי לגיטימי, שרק הצבא אמור להכריע בו. אבל אם צה"ל חושב שכל חייל בשטחים צריך אפוד מגן מסוג מסוים, הוא חייב לממן זאת מתקציבו. אם הוא חושב שאפוד כזה אינו נחוץ לחלק מהחיילים או אפילו לכולם, עליו לסרב להצטייד בהם. ובכל מקרה, אסור לו להסכים שמיגון לגוף ימומן מתרומה.
אבל צה"ל, כפי שמוכיחות הדוגמה הזו ורבות אחרות, אינו מקפיד על האתוס שלו כגוף מקצועי המקבל החלטות וממלא אותן, אלא פועל כשנורר ישראלי מצוי. לא פלא שיחידות יוצאות במפעלי התרמה עצמאיים של יהודים בחו"ל או של חברות בישראל. לא פלא שבמפעלים כאלה מנפנפים בקשיים הכלכליים של חלק מהחיילים. לא פלא שמבקר המדינה מציג מצב שבו מצד אחד לא הושלמה ההצטיידות באפודים קרמיים שעליהם הוחלט בצבא (ומדובר בפריט שמחירו כ-1,500 שקלים, כך שגם אלפי יחידות ממנו הן חלק זעיר בתקציב), ומצד אחר אין שום בקרה על התרומות הפיראטיות שמגייסות יחידות צבאיות.
הקשר הוא חד-משמעי: ארגון שאינו יוצר לעצמו קוד מקצועי, שאינו מקפיד בקלה כבחמורה, שאינו מוותר אפילו על הטבות הנובעות מהוקרה ציבורית, ואינו מחזיר, עם כל הכבוד וההערכה, אפודים קרמיים או כרטיסי טיסה שנרכשו מתרומות, הוא בהכרח גם אותו ארגון שפריטי ציוד שהוא עצמו הגדיר כחיוניים עדיין חסרים לו. וארגון כזה – וראשיו, הנושאים באחריות לדמותו – גם משמיט את הקרקע מתחת לרגליו כשהוא בא לדון ברותחין את אלה שחרגו לדעת מפקדיו מן הנורמות. מי שעוד לא סיפק הגנה לחייליו ועוד לא למד לומר "לא" גם לאנשים בעלי כוונות טובות, נשמע קצת פחות טוב כשהוא תוקף סרבנים על שימוש לרעה במדיהם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
