מצלמות SLR "חצי מקצועיות"

היתרונות של מצלמות SLR ("רפלקס") הן רבים וכמעט כולן נובעות מהיכולת להחליף את העדשות לפי הצורך ועדיין לראות את שדה הצילום בדיוק כפי שרואה אותו החיישן. אם היכולת הזאת לא מעניינת אתכם, חבל על הכסף ועל הסרבול הנוסף שמנגנון SLR מביא כנדוניה בלתי-נמנעת.

המצלמות "החצי-מקצועיות" עושות את כל מה שעושות המקצועיות, רק שהגוף שלהן פחות מסיבי ולא הוקשח לעבודה בעומס גבוה ובתנאי שדה אכזריים. אלה רק 3 דוגמאות מתוך מבחר עשיר ומגוון שזמין בין 1,200 ל-2,500 דולר. למצלמות האלה יש מנגנון "רפלקס" אמיתי, גוף של מצלמת 35 מ"מ שהותאם להחזיק CCD גדול (יותר מאינטש לאורך האלכסון, 22.5x15 מ"מ במצלמה של קנון, פי 9 יותר משל החיישנים במצלמות Mainstream), והברגה סטנדרטית שנותנת להחליף עדשות.

בקבוצה החצי-מקצועית של מצלמות SLR אנו מוצאים כלי עבודה נהדרים לחובבים רציניים ואף למי שמתפרנס מצילום, אך ללא המארזים הקשוחים וההתאמות המיוחדות לעומס עבודה גבוה ולעמידות בתנאי סביבה שלא משאירים סיכוי רב למוצרים עדינים. בניגוד למצלמות Full Frame דוגמת DCS Pro 14n של קודאק ו-EOS 1Ds של קנון, ה-CCD במצלמות האלה קטן יותר מגודל מסגרת פילם ולכן יש צורך במתאם אופטי ביניהם.

המתאם משנה את אורך המוקד האפקטיבי של העדשה וכך גורם לתמונה להתמקד על שטח קטן יותר. נגזרת לא רצויה של ההתאמה היא הצרה פרופורציונית של זווית הפתיחה של העדשה. למשל, במצלמה EOS 10D של קנון גודל השבב הוא 22.5x15 מ"מ ולכן המתאם צריך להקטין את התמונה בפקטור של 1:1.6. לשם כך הוא מרחיק את המוקד ב-60 אחוז (למשל מ-50 ל-80 מ"מ) ומקטין את זווית הפתיחה (בדיוק כפי שקורה כאשר עוברים בזום מ-50 ל-80 מ"מ).

מה שמיחד מצלמה זו הוא השימוש החדשני בחיישן מסוג Foveon X3. בניגוד לחיישנים אחרים, בהם תאי החישה מחולקים לשלוש קבוצות כנגד שלושת צבעי היסוד (RGB), והתמונה מתקבלת מחיבור של שלוש תמונות מונוכרומטיות המוזזות במקצת אחת ביחס לשניה (כפי שהתאים מוזזים זה מזה), בחיישן Foveon כל תא חישה כולל למעשה שלוש שכבות רגישות לאור, זו על גבי זו, כפי שקיים בפילם כימי מסורתי.

וכך 3.5 מגהפיקסלים של Foveon מספקים הפרדה וחדות דומות לחיישני CCD של 6 מגהפיקסל ויותר. חדשנות טכנולוגית ניכרת גם בחלקים אחרים של המצלמה, כמו העינית המיוחדת והכיסוי נגד אבק בבסיס העדשה. אבל אם אין לכם השקעה יקרה בעדשות תואמות סיגמה, קשה לנו להמליץ עליה. 1,400 דולר הם בכל אופן הרבה כסף לסיכון בהתנסות בטכנולוגיה מהפכנית.

אולימפוס מתייחסת למצלמה זו בתור ההצעה שלה למקצוענים והדבר מתבטא במחיר (2,200 דולר), בחסינות ובתכונות אחרות. אך אנו חושבים שהיא נופלת באמצע, בין EOS 10D של קנון או D100 של ניקון (שתיהן "חצי מקצועיות") לבין EOS 1Ds ו-Nikon 1Dx המקצועיות באמת - והיקרות הרבה יותר. ל-E-1 יש CCD של 5 מגהפיקסל בגודל "ארבעה שלישים" (Four Thirds) מושג שכמה חברות רוצות להפוך לסטנדרט, דוגמה הפילם ברוחב 35 מ"מ.

הדוחפות העיקריות הן פוג'יפילם, קודאק ואולימפוס והמטרה היא להבטיח שכל עדשת "ארבעה שלישים" תעבוד עם כל מצלמת "ארבעה שלישים" ללא צורך במתאמים. הגודל של חיישן "ארבעה שלישים" הוא 18x13.5 מ"מ (שימו לב לפרופורציה - 4:3, במקום 3:2 המקובלת בפילם 35 מ"מ) ולכן מדובר בקיטון האופטיקה בפקטור של 1:2 ביחס למצלמות פילם 35 מ"מ. אבל הפרופורציה השונה אומרת שיש צורך לתכנן מחדש את העינית, כדי לראות תמונה גבוהה יותר מהרגיל.

Olympus E-1 היא המצלמה הראשונה שיוצאת לשוק הזה ולכן קצת מוקדם לחרוץ משפט על איכות הפתרון. אין עדיין מספיק עדשות תואמות וזה לא הוגן לדרוש ממנה את מה שמקבלים בפורמטים הוותיקים. מצד שני אפשר להגיד שהיא נראית מבטיחה. היא יותר קלה מהשתיים האחרות (המצוידות בחיישנים גדולים יותר וכזכור הכל משתנה בפרופורציה לחיישן), ויש לה תכונות חדשניות באמת, כמו ניקוי אוטומטי של ה-CCD באולטרה-סאונד. איכות התמונות טובה מאוד אך נראה שאולימפוס תצטרך להוריד את המחיר כדי להתחרות בהצלחה בקנון וניקון שמקדימות אותה בשוק הזה.