מלחמת הטוראים
מלחמת הטוראים של 1973 הצילה את מדינת ישראל, אבל המנהיגות הקיימת לא הכירה להם תודה על כך. מאז המלחמה ההיא חל פיחות מתמיד במנהיגות הישראלית, על כל פלגיה ומפלגותיה
בעיצומם של קרבות הדמים במלחמת יום הכיפורים הבחינו הלוחמים כי עוד מערכה מתנהלת מתחת לאפם: הקרב על תוצאותיה של המלחמה והמשמעויות שיהיו לה בדעת הקהל הישראלית.
התקשורת, שמראשית דרכה ראתה עצמה שופר וכלי תעמולה בשירות הממסד, נחלצה מייד לעזרתו, תוך שהיא מפיצה לציבור מידע חלקי שעבר סינון וריכוך, ומסתירה ככל יכולתה מידע העלול לפגוע בהגמוניה שלה בחברה הישראלית. ותיקי הקרבות בחזית הדרום זוכרים היטב את המערכה שהתנהלה בין אנשי התקשורת של "אוגדת-הליכוד", בפיקודו של אריק שרון, לעיתונאים, החרזנים והשדרנים מטעם "אוגדת-המערך" של אברהם (ברן) אדן.
שלושים שנה אחר כך, בקיץ 2003, חזר והתלקח במלא עוזו הקרב שלא נגמר על הפרשנות למלחמה, אלא שהפעם באמצעות כוחות חדשים שנכנסו לזירה: "כוח מעריב" מצד אחד, מול "כוח ידיעות אחרונות" מצד שני. והקרב היה מר ונמהר, והתנהל, כמו אז, על מעוז הרייטינג שעל גדות תעלת-הטשטוש, בציר סנסציה, תוך ביצוע מהלכי הטעייה מצד עיתונאים מגמתיים, במגמת כיסוי ערוות העובדות והסתרת חרפת הידע על המלחמה ומשמעויותיה ההיסטוריות, המדיניות והחברתיות על מדינת ישראל. ובקרב הזה נשברו כל הכללים, החל מביטחון שדה, וכלה בפגיעה באתיקה של עיתונאות המלחמה.
כך מצאנו ביזוי של זכר המתים והפצועים, הנכים ונפגעי הלם הקרב, שהוקרבו בשנית למען רייטינג זול ומסחור של הטראומה הלאומית, שהוצגה במנותק מההקשר הראוי של המאורעות והפרשנויות עליהן.
הייתה זו אורגיה מבישה של מקליטים ושדרנים, של יחצ"ני אלופים המתקוטטים בינם לבין עצמם, ומעל כל אלה נשכחו חיילי המעוזים הזועקים זעקת מוות אחרונה לפני כניסת המצרים לתוך הבונקר שלהם, וירי הלהביורים ורעם הפגזים התערבב עם הבטחות השווא של מפקדים לחילוץ ולפינוי. ומכל גבב ההיסטוריה ההיסטרית הזו, האם יכולה החברה הישראלית להבין מה באמת קרה במלחמת יום הכיפורים?
המלחמה התרחשה בתקופה שבה רוב הצעירים המשרתים בצבא עדיין לא נולדו, ועבור מיליון עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה היא מוחשית בדיוק כמו מלחמות החשמונאים. אך מה נלין אם גם ותיקי המלחמה לא זכו להכיר את פרטיה ולהבין את מהלכיה בשל שכתוב מתמשך של ההיסטוריה על-ידי הממסד השולט בנו מדורי דורות?
ערפל המלחמה הנוראה ההיא לא רק שלא נמוג עם השנים; נוסף אליו מסך עשן של אינטרסים אישיים ושכתובי היסטוריה אידיאולוגיים. "רצינו להפוך אויב לאוהב", שורר לו חרזן אחד בשיר "הילדים של חורף 1973", אבל המציאות של סתיו 2003 מוכיחה שלא רק שלא הפכנו אויב לאוהב, אלא מלחמה פנימית עזה מתחוללת בתוכנו והופכת אותנו לאויבים זה לזה. והמלחמה על דמותה של המדינה פוערת בתוכנו תהום עמוקה של שנאת אחים בלתי מתפשרת.
מלחמת יום הכיפורים מתייחדת בהקרבה של החייל הישראלי, שהבין כי אם לא ייחלץ להגנת עמו ומולדתו לנוכח כישלון הפקוד הבכיר ומנהיגות המדינה – לא יהיה מי שיעשה זאת במקומו. מלחמת הטוראים של 1973 הצילה את מדינת ישראל, אבל המנהיגות הקיימת לא הכירה לו תודה על כך. מאז המלחמה חל פיחות מתמיד במנהיגות הישראלית על כל פלגיה ומפלגותיה בלא יוצא מהכלל. דומה שמנהיגות המדינה לדורותיה רואה בטוראי הישראלי דבר מובן מאליו, כמי שיקבל לעד את כל משוגותיו וחוסר כשרונו בניהול מדיניות שפויה ודרכים ראויות לקבלת החלטות.
הסכמי השלום עם מצרים, הרס היישובים בסיני, מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה, ובהמשכה ועידת מדריד והסכמי אוסלו, שחקו כליל את הישגיו של הטוראי הישראלי הנושא את עול שגיאות מנהיגיו. במלחמת יום הכיפורים היה העורף בטוח ומוגן, ולא חש כמעט באימת המלחמה. הסכמי אוסלו הובילו את הטוראי למציאות חדשה וחמורה יותר, שבה הוא נדרש לנהל את המלחמה גם על ביתו, על בית הספר של ילדיו, האוטובוס בו הוא נוסע ובית הקפה בו הוא מבלה.
המנהיגות הקיימת של ישראל חדלה להאמין בכוחה לשנות את המציאות האיומה שאליה היא הובילה את מדינת ישראל במצעד איוולת מתמשך ורווי דם. לימוד העובדות ההיסטוריות, הבנת המשמעות הנובעת מהן והפקת הלקחים המתחייבים הם תנאי הכרחי, אף אם בלתי מספיק, על מנת לחלץ את מדינת ישראל מהאסון המתרגש עליה. עלינו למצוא היום מענה לטרור, עלינו להציב חזון ציוני חדש שישולב עם מהפכה עמוקה ויסודית בסדרי השלטון והחיים החברתיים של מדינת ישראל. אלה אולי יכפרו במעט על עוון השכחה וההתעלמות מהלוחמים שהקריבו חייהם במלחמה ההיא למען העם והמולדת.
יוסי בלום הלוי, חוקר מלחמת יום הכיפורים ומחבר הספר "התקדשות – זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים"
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: לע\"מ")
ערפל קרב ומסך עשן
צילום: לע"מ
מומלצים
