תופי סתם-סתם
התקווה לשינוי, או למצער להגנה טובה יותר על שלומנו, היא כל כך קלושה, שאפילו תופי הטם-טם הישנים של "גיוס מילואים" אינם פועלים עוד
לא ברור מה בדיוק עומד מאחורי הידיעה הדרמטית לכאורה שלפיה צה"ל שוקל לגייס מילואים למטרת
פעילות מבצעית בשטחים. אחרי שנחשפו חלק מן הפרטים מתברר שמדובר בהנחיה כללית להשקיע כוחות במאמץ למנוע פיגועים במהלך החגים, כולל מילואים "אם צריך" ואם יימצא לכך תקציב מיוחד. גם "מבול ההתרעות" החדש, שאותו אמורים הכוחות הטריים לבלום, התברר כתזוזה לא גדולה של מחוג המאמץ לפיגועים. כל התרעה כזו היא פוטנציאל למעשה רצח זוועתי, אבל עם פוטנציאל דומה אנחנו חיים כבר חודשים רבים בשנתיים האחרונות.
מה שברור הוא שמערכת הביטחון מתקשה למצוא דרכים לצאת מן המבוי הסתום. אחרי שטענות הניצחון המתקרב עלו בעשן מטעני הנפץ; אחרי שהאיום בגירושו של יאסר ערפאת הולך ומתמסמס אל מול חוסר הרצון המופגן להוציא אותו אל הפועל; אחרי שהניסיונות לשינויים אסטרטגיים הופכים בתוך עשרים וארבע שעות להבעת תקווה שהשקט יישמר, עומדים הממשלה והציבור מול המציאות: לא יהיה ניצחון על הטרור. הדיבור במונחים של ניצחון הוא שגוי. וגם המלל השגור על גיוס, השקעת כוחות, ביתור רצועת עזה לשלושה חלקים והידוק הכתר על הערים הפלסטיניות, אינו עוזר להחזרת האוכלוסייה לנורמליות – שהיא, אם כבר, הניצחון האמיתי על הטרור – אלא רק מלבה את הבהלה השקטה שבה מתנהלים חיינו.
התגובה המיידית לידיעה על גיוס המילואים היתה תחושה שמתרחש פה משהו אחר לגמרי. גיוס כזה נתפס בישראל לא במונחים של ביטחון שוטף – ולמרבה הצער הפעילות הרבה בשטחים והמאמצים האדירים לסיכול פיגועים הפכו כבר לביטחון שוטף – אלא במונחים של מבצע גדול והסלמה מתקרבת.
מי שבדק את התגובות באינטרנט, כיכר העיר של ימינו, מצא שם פרשנויות על גירוש קרוב של ערפאת או מבצע נגד סוריה. הרי "סתם" לא מגייסים מילואים. ועלייה לא גדולה במפלס ההתרעות היא היום כמעט בגדר "סתם".
זהו עוד אחד מן הנזקים שגורם הדשדוש המתמשך במקום של ממשלת שרון: חוסר האמון של הציבור בתוחלת של מעשי הממשלה ובכנות הצהרותיה. כששר הביטחון מודיע שהורה "להחיש את הקמת הגדר", נסדקת עוד לבנה בקיר האמינות שלו. כל הדיוט יודע ששום דבר בתוואי הגדר לא תוקצב בחודשים האחרונים, ושום חוזה עבודה חדש לא נחתם. כמו הצהרותיו הקודמות של ראש הממשלה על כך שנמצא פתרון לטרור (ולהבדיל, דיבוריו של שר האוצר על שינוע סחורות דרך נמלי ירדן ומצרים), הדברים האלה נתפסים כאמירות ריקות של מי שכיסיו ריקים מפתרונות של ממש. ולפיכך, הודעות המערכת אינן מתקבלות כלשונן, לטוב ולרע: לכל ידיעה יש פרשנות מרחיקת לכת, ומנגד כל מאמץ להרגיע מתקבל בחשדנות.
אחרי שלוש שנים ואלף הרוגים הופכת "יכולת העמידה" שלנו, שבה כל כך התגאו מנהיגינו מאז תחילת האינתיפאדה, לאדישות צינית של מי שכבר אינם מאמינים לדבר ואינם מקווים לדבר. אף אחד לא באמת חשב שבהפצצה של מחנה האימון בסוריה יש באמת שינוי של כללי המשחק, אף אחד לא מאמין שיש עוד באמתחתו של מישהו משהו שלא ראינו.
אריאל שרון הפך לראש הממשלה החזק ביותר פוליטית מאז בן-גוריון בכוחו של ה"מצב", אותה אמונה שלא הוא אשם במה שקורה לנו אלא מישהו אחר, ובעיקר יאסר ערפאת. עכשיו קם המצב על שרון וממשלתו: התקווה לשינוי, או למצער להגנה טובה יותר על שלומנו כשאנחנו מבקשים לצאת לקניון או לאכול במסעדה, היא כל כך קלושה, שאפילו תופי הטם-טם הישנים של "גיוס מילואים", או הוראה "לבצע משהו בדחיפות", אינם פועלים עוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
