קורי העכביש החזקים
חברה בריאה אינה יכולה לקבל את הנחת "בכל מחיר" כפשוטה, והיא גם צריכה לשמוע את הנימוקים להחזרת "קלפי-המיקוח" בעניין רון ארד ולהתמודד אתם
אומרים על חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, שהוא מאמין באמת ובתמים ב"תיאוריית קורי העכביש", האומרת כי החברה הישראלית היא נהנתנית ושוחרת חיים טובים, ולכן חלשה וקלה להכנעה. על בסיס זה מפרשים אנשי המודיעין של ישראל, שמהם אנחנו ניזונים ביחס לנסראללה, את מהלכיו והצהרותיו.
ספק אם האמירה הזו נכונה לחלוטין, ולא בטוח שהמודיעין שלנו אכן יודע מה נסראללה חושב. נאום "קורי העכביש" שלו נישא בהקשר ספציפי – במהלך החגיגות אחרי הנסיגה הישראלית מלבנון – וקשה לדעת אם הוא אכן מייצג את תפיסתו הכוללת. גם המיתוס הכמעט-דמוני שלו כרב-אמן של המניפולציה, שכל דיבור ומעשה שלו מכוונים להשגת יתרון מול האויב, נדמה לעתים כמשאלת-לב של המתמודדים עמו ולאו דווקא כאמת אובייקטיבית. חלק מן המנתחים עצמם היו אולי שמחים אילו הייתה החברה הישראלית קצת פחות פתוחה, קצת פחות אוהבת חיים, קצת יותר חשדנית.
אבל אם אכן התכוון נסראללה באמירותיו האחרונות ביחס למו"מ על החזרת הישראלים שבידיו ליצור מבוכה ובלבול בישראל, ואם אכן הוא מפרש את הוויכוח כאן כמשרת את מטרותיו, הוא טועה טעות חמורה בהבנת מקורות העוצמה של חברה דמוקרטית.
יש לוויכוח הזה צדדים כואבים, בוודאי כשהוא מתנגש עם רגשותיהן של משפחות שיקיריהן, חיים או מתים, מוחזקים בידי חיזבאללה או בידיים אחרות. יש בו לא מעט דמגוגיה ופופוליזם. אבל בסופו של דבר זהו ויכוח חשוב וחיובי מאוד. בעזרתו, בלי שום קשר להשלמת העסקה, עזרה ישראל לעצמה להבין טוב יותר כמה ממונחי-היסוד שלה.
למשל "בכל מחיר". האמירה הזו עמדה מאחורי לא מעט החלטות שנויות במחלוקת, מעסקת ג'יבריל ועד ניסיונות לחלץ בכוח בני-ערובה שהסיכוי להשיבם בחיים היה קטן. הפעם התעורר ויכוח נכון, חשוב ובריא בשאלת המחיר, שהוחרף בשל השמועות על דרך הגעתו של אלחנן טננבאום לידי חיזבאללה, ונגע גם לשאלת ההישג שיהיה לארגון בשחרורם של אסירים שאינם לבנונים.
זהו ויכוח חשוב, מפני שחברה בריאה אינה יכולה לקבל את הנחת "בכל מחיר" כפשוטה. יש מחיר שצריך לשלם ויש כזה שאסור. ההחלטה היא של ראש הממשלה, ואריאל שרון אכן נטל על עצמו אחריות מלאה להחלטתו. אבל השיפוט לגביה הוא של הציבור – וטוב שיפוט מראש מאשר שיפוט בדיעבד. חברה בריאה גם צריכה לשמוע את הנימוקים להחזרת "קלפי-המיקוח" בעניין רון ארד ולהתמודד אתם.
הוויכוח הזה לא רק קובע את הפרמטרים הציבוריים שבתוכם אמורות ליפול הכרעות, אלא גם מעמת אותנו עם משמעותן של אמיתות מקובלות. לא כל המידע הרלוונטי מצוי בידי כל אחד, אבל יש לנו די מידע לקבוע עמדה, ולחוש מעט מזעיר ממה שעובר על מקבלי ההחלטות. המוסדות הישראליים, מהשיח הציבורי, דרך התקשורת ועד בתי המשפט, מתמודדים כל אחד בתורו עם ההשתמעויות של ההחלטה.
התוצאה, ויהיה סופו של התהליך מה שיהיה, היא חיזוק חישוקיה של חברה דמוקרטית, שעוצמתה גדולה. אילו היה לנו דיון כזה בכל אחד מהנושאים החשובים של חיינו, ספק אם היה מישהו מעלה על דעתו שמדובר בחברה שכוחה ככוחם של קורי עכביש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
