אהבה ומוות הם חומרי הבעירה של משוררי תקופת הרומנטיקה, אבל אצל פו הם שזורים בקדרות שאפיינה גם את הפרוזה שלו, גם את סיפורי המתח שלו, שנחשבים למייסדי הז'אנר של המותחן המודרני – וגם את השקפותיו הפילוסופיות. "
המוות היה מרכזי ביצירתו של אדגר אלן פו, אך גם מותו שלו מעסיק עד היום את חוקריו. אריאנה מלמד על אוטודידקט נערץ, שהניח את היסודות למותחן הבלשי
פורסם:
16.10.03, 15:11
זה היה לפנים ולפני שנים, במלכות על ים ערפלי: כל מה שנחוץ לנו לכדי להתאהב ביצירה מן הקלסיקה העולמית הוא מתרגם טוב, ו"אנאבל לי" ו"העורב" של אדגר אלן פו, בתרגומיו המרהיבים של זאב ז'בוטינסקי, הם הוכחות חיות לכך שללשירה מצויינת באמת אין גבולות, אם מישהו יודע ללכוד את הרוח שבה, על כל אוושותיה הקטנות.
ליצירת הפרוזה של פו נועד גורל טוב פחות במקומותינו. כל הסיפורת הקצרה שלו זקוקה בדחיפות לתרגומים חדשים שיאהיבו אותה עלינו, וגם יגלו לנו מיניה וביה מדוע שמור לו מקום של כבוד לא רק בתוכנית הלימודים האמריקנית בספרות, אלא גם בליבותיהם של קוראים.
"אדגר אלן פו מת. הוא נפטר שלשום בבלטימור. הודעה זו תפתיע רבים, אך רק מעטים יחושו צער בעטיה". כך הספיד אותו מבקר ספרות בן זמנו, אחרי שפו
הגיע לבית חולים בבלטימור באוקטובר 1849, ונפח את נשמתו לנגד עיניו התמהות של הרופא שלא הצליח לאתר את סיבת המוות, אם כי ידע להתפרנס יפה, במשך שנים, מהרצאות על "שעותיו האחרונות של המשורר" שנשא ברחבי ארצות-הברית. פו היה בן 40 במותו, ומאז ועד היום, גם בביוגרפיות שלו, רווחות כמה השערות סותרות על אודות המוות: האם באמת נשדד כספו והוא הוכה מכות יבשות שגרמו לו זעזוע מוח קטלני? האם לקה בכלבת? האם האלכוהוליזם הכריע אותו? או שמא היה זה ליבו החלש?
מותו מעסיק את חוקרי-פו, בין היתר משום שהמוות היה אורח מרכזי ביצירתו. קחו למשל את אנאבל לי היפהפה, שיר געגועים לאהובה מתה, שמקובל כי פו כתב אותו לזכר רעייתו וירג'יניה. במאמר מוסגר צריך לציין כי וריג'יניה היתה בת דודתו, הוא התאהב בה כשהיתה בת 12 ונישא לה כשהיתה בת 13 והוא בן 26, והיא לא הגיעה עד שנתה העשרים.
אהבה ומוות הם חומרי הבעירה של משוררי תקופת הרומנטיקה, אבל אצל פו הם שזורים בקדרות שאפיינה גם את הפרוזה שלו, גם את סיפורי המתח שלו - שנחשבים למייסדי הז'אנר של המותחן המודרני – וגם את השקפותיו הפילוסופיות.
את הקדרות הזו, שבה מתמזגים האלמנטים של הטבע עם נפשו המסוכסכת של אדם ומובילים אותו בליל קור וסער אל ספרי חוכמה נסתרת – ידע פו לייצור, על-פי עדותו-שלו, מתוך חומרי החלומות. אלכוהוליסטים חווים לא פעם ביעותים: הוא הפך אותם לשירה, לפרוזה – ובעיקר לאוירה שנודעת בשם "גותית", אותה יצר שוב ושוב בסיפורי המתח שלו: הרחובות של פו אפלים כמו נשמותיהם של הרוצחים, הקור מנשב מכל העברים וגם מן הגוויות, על התעלומה תמיד יש צל כבד – וב"הרציחות ברחוב מורג", סיפור מ-1841, פו הניח את היסודות לקיומו של המותחן הבלשי כפי שאנחנו מכירים אותו עד היום הזה. כדאי להתעכב עליהם מעט, אבל עוד לפני כן כדאי לומר משהו בשבחי גאוניותו של ממציא הז'אנר.
לפשע חוקים משלו
אגף החקירות המשטרתי המקצועי הראשון בעולם הוא המצאה צרפתית. בראשו עמד פרנסואה-אז'ן וידוק, שגם פרסם את זכרונותיו לתועלת הציבור. פו קרא, התרשם, והבין מייד את המבנה הבסיסי שישרת, מימיו ועד ימינו, את כל כותבי המותחנים באשר הם: ראשית נחוצה תעלומה, רצוי פשע שנדמה מושלם לגמרי ולא משאיר עקבות. שנית – נחוץ לנו חשוד שאינו הפושע, אלא אחד שמואשם על לא עוול בכפו. שלישית, יש להבהיר לקורא שהמשטרה מרבה לטעות, ואת התעלומה האחת שהוא אוחז בין כריכות הספר לא תוכל לפענח. רביעית, יש לשכנע את הקורא בכישורי האבחנה העילאיים של הבלש הבודד, הפועל מטעם עצמו ונגד הממסד כולו, גם אם הוא לכאורה חלק ממנו. חמישית, יש ליצור סצינה של גילוי האמת לכל המעורבים בפרשה. מפו ועד בתיה גור, לא חלו שינויים מהותיים במבנה העלילה הבלשית: הוא פשוט היה שם קודם, והיטיב להבין את המשיכה העצומה – הנקרופילית כמעט – של קוראים לנרצחים ולרוצחים כאחד, ואת הצורך שלהם להזדהות עם "הבלש הטוב".
ככל שאני קוראת יותר מכתביו, אני מתפעלת מרוחב-היריעה של האוטודידקט המשונה והיצירתי הזה. הנה למשל, מאמר על המצאת הדאגרוטיפ, שיטת הצילום הרצינית הראשונה שהגיחה לעולם ב-1840. פו מתבונן בה ממרחק שנים ספורות ויודע היטב כי מדובר במהפכה שתשנה לא רק את פני עולמנו אלא "תוכל ליצור במהירה מפה של הירח". מובן שהוא צדק. לעתים הגזים. הוא כתב כמה מאמרים מוזרים למדי שהיו נסיון ליצור תיאוריה פיסיקלית-מיסטית על מהותו של היקום.
רוב שנותיו הבוגרות התפרנס מכתיבה ועריכה בעיתונים שעם בעליהם היה מסתכסך, ועובר לעתון הבא. "נפילת בית אשר" ו"החתול השחור" היו בין הסיפורים שפורסמו בהמשכים בעיתונות, וחיבבו את פו מייד על קהלו – אלא שבימיו, עדיין לא יכלו אפילו טובי הסופרים לנוח על זרי הדפנה שלהם ולשלם חשבונות באמצעות יצירתם בלבד.
לשירה של פו חברה גם תיאוריה שירית, שהרציונל שלה באמת הדריך אותו בכתיבה, ולא היה בבחינת מצוות אנשים מלומדה בלבד. פו שאף להעניק לעולם שירה, שהיא "נישואים מושלמים של מוזיקה ושל מילים". קשה לחשוב על משורר שהמוזיקליות של יצירתו בולטת יותר מזו של פו. הוא השתמש בטכניקות ידועות ליצירת מצלול – מאליטרציה ועד חריזה לבנה – אבל לא היה, לפניו וגם אחריו, מי שידע לעשות זאת טוב כמוהו.
כיון שתרגומים כמו הללו של ז'בוטינקי הם נס שמתרחש פעם במאה שנים, כדי להציץ מעט במקור ולהתרשם לבד. באנגלית, יש אתרים רבים שמוקדשים ליצירה של פו, והנרחב ביותר נמצא בכתובת המצורפת.
את אנאבל לי ואת העורב תוכלו לפגוש בלחיצה פה.
וכבר אני מקנאה במי שיתוודע לשתי הפנינים הללו לראשונה.
