מי יסגור לצבא את הפה
על אף הרקורד שלו עצמו, שר הביטחון חייב לרסן את הגנרלים. כבר מזמן היתה המערכת המדינית אמורה להבהיר לאלופים מה מותר להם ומה אסור
פעם אחר פעם, אם להאמין לאנשים הקרובים אליו, פותח הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון את העיתון ונדהם: לא לכותרת הזו התכוון. לפעמים הוא מדבר בחוג שנדמה לו סגור – בפני רבנים או מנהלים, שעצם הופעתו של מפקד הצבא בפניהם היא אנומליה ישראלית משונה בפני עצמה – ומתפלא אחר כך שהעיתונאים, שהוא עצמו ביקש להוציאם מהאולם, התעקשו להישאר ולצטט. לפעמים הוא מדבר בשיחות רקע, ואחר כך, כשהעיתונאים מצטטים מקורות צבאיים בכירים, הוא מופתע מהרעש שהדברים מעוררים.
לאדם המרבה כל כך להתבטא, ויעלון בהחלט אינו נמנה עם השתקנים שברמטכ"לים, מספר הפעמים שהוא שם את רגלו התקשורתית בפיו הוא בהחלט מעורר דאגה.
אבל את ההתבטאות האחרונה, שיצרה כותרות בנוסח "הצבא נגד הממשלה", אי אפשר לפטור כהחלקה בלבד. קדמו לה, בשבועות האחרונים, לא מעט רעשים שבקעו מצמרת הצבא – תלונות על חוסר המדיניות של הממשלה. ולא מדובר רק על מה שנוגע לעימות בשטחים ולעתידה של הרשות הפלסטינית. ענייני תקציב, סדרי עדיפויות, החלטות הנוגעות למבנה הצבא – גם כל אלה זכו לביקורת, לציטוט ושלא לציטוט, מפי לובשי המדים.
מתקבל הרושם שהתסכול המצטבר בצמרת צה"ל פורץ החוצה. המלחמה איננה מביאה לניצחון, שרק לפני כמה חודשים הוכרז עליו (בעוד התבטאות שהרמטכ"ל חש כי לא הובנה כהלכה). במאבקי התקציב גילה צה"ל לא רק שהאוצר (וראש הממשלה) אינם מתרשמים עוד מנימוקיו, אלא שגם כבר קשה הרבה יותר לשכנע את הציבור. במיתון עמוק ואבטלה גואה, גם הטיל האיראני החדש לא ממש מבהיל את האזרחים.
לחברים במטכ"ל יש תחושה שהם האחרונים על רכס הביטחון, נלחצים מלמעלה על-ידי ממשלה שאינה נותנת גיבוי והנחיות, ומלמטה על-ידי ציבור המגלה אדישות ואפילו טינה.
התחושות האלה אינן מאחרות למצוא ביטוי תקשורתי. ומכיוון שאיש אינו מעמיד את הקצינים במקומם, התופעה אינה נפסקת. כבר מזמן היתה המערכת המדינית אמורה להבהיר לאלופים מה מותר להם ומה אסור. אבל היא אינה עושה זאת, מטעמים של חולשה היסטורית וגם מסיבות אחרות.
ראש הממשלה אריאל שרון ודאי אינו דוגמה לקצין ששומר על פיו בהיותו במדים. ושר הביטחון שאול מופז הוא, במובן הזה, קורבן להתנהלותו שלו עצמו בהיותו רמטכ"ל: הוא לא היסס לקרוא תיגר על שר הביטחון בנימין בן אליעזר ועל החלטות הממשלה (היציאה משכונת אבו סנינה בחברון, למשל). ועדיין אין לו ברירה אלא לקרוא לסדר את קציני המטכ"ל הנוכחיים, שרבים מהם מינה בעצמו, כשהם חורגים ממה שמקובל ביחס ללובש מדים.
אבל לא פחות מעצם חומרתן של ההתבטאויות, חשוב גם תוכנן. גם מי שמבקר את חוסר התוחלת המדינית, ואת המציאות נטולת ההקשר שבה פועלת ישראל, יכול להבין שההתגוללות על הדרג המדיני אינה אלא התנערות רבתי של הצבא מאחריותו. אם קציניו סבורים שהם מנהלים מלחמה ללא מטרות, יש להם אופציה להתפטר. אם לא, הם אינם יכולים להקטין את חלקם במתרחש בכך שיפעילו אותו על גורם אחר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
